רק שרון יביא עקדה

הקפאת ההתנחלויות בתכתיב מיטשל-טנט היא פצצה מתקתקת מתחת ליסודותיו של מפעל ההתיישבות ביש"ע, והיא מכוונת להתפוצץ בעוד 6 שבועות בסך הכל. שמאל קיצוני, ששר מזמורי תהילה לשרון, מבין זאת, ושמעון פרס בצדק זוקף לזכותו הישג שלא היה לשום ממשלת שמאל לפניו, שאין לו זכר בהסכם אוסלו. רבין סירב לכל התחייבות כזאת, מפני שאפילו הוא נרתע מפני המשמעות של הפיכת ההתנחלות גופא לאקט בלתי חוקי, ומסימון המתנחלים כמצורעים.

רענן גיסין, דוברו של שרון, כבר רמז ששרון עתיד לעקוד ישובים, אם כי "לא 50". ההקפאה תהיה הצעד "בונה האמון" הראשון, אחריו תבוא "פעימה שלישית" שתיצור שטח רצוף, שיאפשר מדינה פלסטינית, וכל זה עדיין במסגרת הסדר ביניים, בעוד המנה העיקרית של ערפאת עדיין לפניו. כיצד יסביר שרון צעדים-הורסי-אמון כאלה, אנחנו כבר יודעים: "מה שרואים מכאן לא רואים משם", מכל 50 שנות הביוגרפיה הציבורית שלו.

שרון אמר, ואבירי המוסר הציבורי לא פרצו בזעקות שבר כפי שעשו כאשר יצחק שמיר העז להכריז כי "למען ארץ ישראל מותר לשקר". להפך: לשרון הוענק "אות גיבור האיפוק" ומעילתו באמון בוחריו הוצגה כמידה מוסרית נעלה ושיא חוכמת השלטון. המתנחלים, שממשלתם מכרה אותם תמורת קצת שקט – אפילו לא "שלום" – התאספו להפגנת רבבות בדרישה "לנצח את ערפאת". אף מילה על ניצולם הציני כקלף מיקוח. גיבורם הגדול, "מר התנחלות", גוזר עליהם כרת, והם – כיצחק לעקדה, בשתיקה. ההיסטוריה תשפוט – את עושה המעשה וגם את בני דורו, כולל אפילו הקורבנות עצמם – על אטימותם מול השפל המוסרי של הפקרות ציבור תמים, נאמן ומסור, בעודו מוליך את יקיריו אל קברותיהם. מה גם שהפוליטיקה חסרת הלב הזאת הולכת יד ביד עם טקטיקה חסרת שכל. כבר ברור ששרון מעניק לערפאת, על מגש של טרור, את ראשם של המתנחלים, ומי כמוהו יודע – שבכך הוא מפיל את חומת המגן, בעומק השטח, של המדינה כולה.

יש שמנסים לפרש את צעדיו של שרון לקולא, שהוא "סומך על ערפאת" שלא יקיים את דרישות מיטשל-טנט, וממילא לא תופעל "הפצצה המתקתקת". הם משלים את עצמם. ערפאת לא יעשה לנו את הטובה הזאת. ואפילו יפול "אבו עמאר" ותחתיו יבוא "אבו" אחר, עדיין השטר של בידוד ההתנחלויות בתוך הסגר יישאר שמור וחתום, ועוד לא קרה שהגויים ימחלו ליהודים על שטרות שחתמו.

מי שתלה תקוות בכדורי ערפאת שיגרשו את המתנחלים ממקומותיהם, תוחלתו נכזבה. עד עתה, גם האיום על החיים לא הצליח לקלקל את סיפור האהבה של כל כך הרבה רבבות, עם ארץ התנ"ך. הקשר העמוק הזה בילה גם הרבה ממשלות עוינות, גם תחתן ההתיישבות הזאת שגשגה. סכנה קיומית נשקפת לה היום, דווקא בגלל ידידותו ואבהותו של ראש הממשלה "שלה", הבוכה עם אנשיה בהלוויות, אך חותם בחדרי חדרים את גורלם. רק הליכה אחת עלולה להביאם אל קץ דרכם ומפעלם, שהביאו בשורה ותקווה לעם כולו – ההליכה עם מי שמביא אותם לעקדה.