(אל) תחפשו את האישה

לאמת אין גיל, אמר מישהו פעם. ואכן - רוברט אלטמן בן 76, ובסרטיו קיים עדיין אותו רטט נסיוני, כמעט סטודנטיאלי במובן החיובי ביותר של הביטוי. זה מצחיק; אולי הקשיש שבבמאים האמריקאים הפעילים הוא הצעיר שבהם מבחינת גישתו. ממרום מעמדו, אחרי שביים 75 סרטים, הפיק 35, כתב 21 ושיחק בתשעה, האיש עדיין לומד, מתנסה, מתחבט. והכי חשוב - מתפתח במרחב המיוחד שיצר לעצמו באמצעות סרטים שהפכו כבר לאבני דרך בתולדות הקולנוע האמריקאי, ובכלל; "מ.א.ש", "נשוויל", "תמונות קצרות", "פרט-א-פורטה", "השחקן", "מי רצח את קוקי" ועוד ועוד. אין ספק ש"ד"ר טי" אינו נמנה עם סרטיו הטובים ביותר, אבל גם ככזה, הוא מספק בהחלט.

ד"ר טי (ריצ'רד גיר) הוא גינקולוג מצליח בדאלאס, טקסס. הוא נשוי לקייט (פארה פוסט), אשה מעורערת בנפשה ואב לשתי בנות. את חייו בקליניקה העמוסה שלו מארגנת האחות קרוליין (שלי לונג). גיסתו פגי (לאורה דרן) עוברת לגור בביתו עם שלוש בנותיה, כל זאת - לקראת חתונתה של דידי (קייט הדסון), אחת מבנותיו. בשלב מסוים ד"ר טי מרגיש, במידה מובנת של צדק, שיש יותר מדי נשים בחייו. ולמרות שהוא מעריץ גדול של המין הנשי, וגם מבין גדול בתחום מתוקף מקצועו, הוא חש שדעתו נטרפת ומחפש דרך לברוח.

הרובד הסמוי של הסרט עוסק ביחס שבין מרכז לקצוות, וליתר דיוק - בין טשטוש למיקוד. אלטמן, שתמיד אהב לעבוד עם עשרות שחקנים שמתרוצצים בפריים ומדברים בבת אחת, יודע מה שכל צייר מתחיל לומד: שכדי להדגיש את המרכז, מוטב לטשטש את השוליים. מכיוון שד"ר טי הוא המרכז, אלטמן מקיף אותו בעשרות דמויות שקופות למחצה, ממהרות וממלמלות. וליתר דיוק: בהמון נשים נודניקיות, פטפטניות, היסטריות, וכחניות וגאוותניות, שממלאות את האוויר במיליוני לחצים קטנים ונטולי-פשר. עוד וריאציה על הנושא הזה מתרחשת באמצעות קייט, אשתו של טי, הנמצאת במעין פייד-אאוט נפשי: במהלך הסרט היא מאבדת את אחיזתה במציאות ונמוגה בהדרגה אל תוך הרקע. בעלה האוהב מנסה להיאחז בה, אבל היא נעלמת. במקביל, דמות אחרת מגיחה מתוך העבר בפייד-אין. זוהי מרלין (ליב טיילר, שככל שהיא משמינה - כך היא נעשית יפה יותר), בתפקיד אהובתה הלסבית של בתו של ד"ר טי. היא מוזמנת לחתונה ברגע האחרון, כדי לשמש כשושבינה, וסופה שהיא הופכת לחתן ממין נקבה. הרעיון של טשטוש פרטים עד כדי אובדנם, מגיע למיצויו הקומי כאשר ד"ר טי וחבריו יוצאים למסעות הציד המגוחכים שלהם; הם יושבים בחיק הטבע בבגדי הסוואה כה מושלמים, עד שהם נבלעים לגמרי בצמחיה. ממקום מחבואם נשמעים רק שיחותיהם המהוסות וקולו הנלעג של מכשיר המדמה את קריאתו של אותו עוף מים אומלל שהם מבקשים לצוד - משימה שגם בה הם נכשלים שוב ושוב, כמובן.

מעניין מאוד גם השימוש שעושה אלטמן בשני אייקונים קולנועיים גדולים - ריצ'רד גיר והלן האנט, מחוץ לתבניות המוכרות של הפרסונות הקולנועיות שלהם; ריצ'רד גיר, בדרך כלל מאהב שרמנטי כל-יכול, מופיע כאן כגבר בודד ומבולבל, הסובל מצורך כמעט-פתולוגי לקחת אשה תחת חסותו ולדאוג לה עד מחנק. הלן האנט, בדרך כלל בתפקיד אותה אשה קטנה וטובה שהיתה קופצת על כל הזדמנות להתמסד, מעין אביגייל אדמס קולנועית שאף פעם לא מקללת, מתפשטת או מזדיינת, מופיעה כאן (לראשונה - בתפקיד שאינו בלתי-נסבל) כמדריכת גולף אסרטיבית; אשה מבריקה וחסרת-בושה, ששומרת בקנאות על עצמאותה ולא מעוניינת בשום קשר שנמשך יותר משניים-שלושה זיונים. יום אחד מודיע לה ד"ר טי על כוונתו "לדאוג לה". לתדהמתו, היא מבהירה לו שאין לה עניין בכך. בייאושו הוא נכנס למכונית, נקלע לסופה ומושלך אי-שם מעבר לגבול במכסיקו. שם, עוד לפני שהוא מתאושש, הוא כבר מוזעק כדי ליילד אשה הכורעת ללדת.

כאמור, הסרט מעצבן מאוד לעתים קרובות, בעיקר בגלל גישה מיושנת, טריקים לא מוצלחים ועודף פרטים בפריים. עם זאת, בכללותו הוא מציע מבט מקורי ומשועשע על נושא שהדיון בו בדרך כלל מתנהל בטונים גבוהים וטובע בקלישאות - יחסי גברים ונשים. נראה כי בשל נושא זה ודרך הטיפול בו, סימונו של הסרט כ"שוביניסטי" מעל במות כאלה ואחרות תהיה בלתי- נמנעת, ממש כשם שהיא תהיה טיפשית; לא רק משום שכתבה אותו אן ראפ, אחת התסריטאיות החשובות בהוליווד, ולא רק מפני שאלטמן נמצא ממילא מעל מי-האפסיים של חשדות אופנתיים שכאלה. אלא בעיקר מפני שד"ר טי, הגבר שהוא גיבור הסרט, הוא הדמות הפאתטית ביותר המופיעה בו.

"הנשים של ד"ר טי". תסריט: אן ראפ. בימוי: רוברט אלטמן. שחקנים: ריצ'רד גיר, הלן האנט, פארה פוסט, לאורה דרן, שלי לונג, קייט הדסון, ליב טיילר