הכדור הוא עגלגל

אבי ז"ל היה אדם מקסים, ובשל כך אהבו אותו כל חבריו ומכריו. למרבית הצער נתנו לו הוריו את השם אדולף, רגע לפני שחל פיחות דראסטי במעמדו. למזלו דבק בו הכינוי "דולפי" עוד בילדותו, כינוי שהתאים לדמותו הגוצה והעגלגלה ככפפה ליד.

חבוש בפול-אובר נצחי, מקטרתו בפיו ותלתלו היחיד מתבדר ברוח של קטמון, מקבל ברוח טובה של השלמה ופיוס את הפסדיה של קבוצתו האהובה, הפועל ירושלים.

בכל שבת יכלו יושבי רחביה הנינוחים (מדובר בירושלים של שנות החמישים והשישים, לפני שזו חוברה לה יחדיו) לראות את דולפי צועד עם עיתון "למרחב" ביד (מדור הספרות, להגנת השיבן מן הבטון), בראש חבורת ילדים מתלהמים ונרגשים לקראת עוד משחק גדול.

בין הפינוקים שציפו לנו: גרעינים שחורים לחים בהפסקה, משקה תפוזים דלוח וגיבורינו המהוללים קרוצ'י (בשער), מנש, צדוק בן משה, סינגל ובעיקר בן-רימוז' ("חוזליטו"), מהתלים ביריב אך מנוצחים בשל חוסר מזל משווע ושערוריית שיפוט, ואחר כך חזרה מדושדשת הביתה בגרון ניחר ועם אגו מוכה, אל קרקע המציאות הקשה.

יהיה מחננו מאוחד

רק רוחו של אבי, האופטמיסט הבלתי נלאה, החזיקה את המחנה שלנו מאוחד ושוחר טוב עד הצבא. "ראו את הצד היפה שבכך, חברים", היה אבא מפמפם בעיניים מאירות, "אתם עוד קטנים, אך דעו לכם שאין הכנה טובה מזו לחיים. אהדת הפועל עושה אותנו אנשים ראויים ומזוככים יותר, שכן אין אנו אוהבים את הניצחון, והכוחנות מאיתנו והלאה! אם רוצים יריבינו את הנקודות – שיבושם להם, אנחנו מעדיפים את כבוד האדם, ברוח ההומניזם הרומנטי, הדוגל בשוויון, הסתפקות במועט, נתינה וחסד".

כאן היה דולפי מלטף את ראשינו השחורים, וקורא: "זיקפו גוו, אוהדים קטנים, יום יבוא והפועל שלנו"… אך אז כבר הגענו אל הבית ברחוב עזה 42, בלא לדעת לאן כבר תגיע הפועל שלנו בבוא היום (לליגה הארצית, אגב).

אותה שבת שחורה

עד המקרה המזעזע, שאירע בסביבות עונת 1964, רכשנו לאבי כבוד השמור למורי דרך והוגים, אולם מן האירוע ההוא, המכונה "השבת השחורה" והלאה, התעצמה אהבתנו אליו לגבהים בל ישוערו, שכן כאן הפגין דולפי שגיבות ברמה היאנוש קורצ'אקית או האימא תרזאית הקדושה. וכך קרה המקרה, ואנסה לתאר אותו באיפוק ובהגינות, מאחר שהוא מציג את אויבינו הבית"רים באורם האמיתי, הראוי לכל בוז וגינוי.

יצאנו, אבי ואני, משערי האיצטדיון בקטמון, לאחר הפסד בלתי צפוי כרגיל, ואני פלטתי במטרה לעודד את רוחו ידיעה שהגיעה אלי זה עתה מן הטרנזיסטור: "היאח, אבא, הבה נתנחם בכך שגם בית"ר הפסידה". לא הספקתי למצמץ אפילו כשסטירה איומה נחתה על לחיי, מטיחה את המכשיר האלקטרוני היקר אל הרצפה. דולפי, שהיה כאמור מן הזן הננסי והשמנמן, התייצב מיד מול הגוליית הבית"רי ונזף בו בדרכי נועם: "הלא תבוש להכות ילד קטן"?! קרא אבי הטוב ונענה גם הוא מיד בסטירה מצלצלת שבעתיים, שהתיזה את מקטרתו הישר אל ישבנו של סוס משטרה, שבא לחלץ את השופטים ועוזריהם.

הלכנו שנינו אל ביתנו, לחיינו סמוקות, עינינו דומעות ובלבנו טינה רבה על מנהגיהם הנלוזים של שכנינו במזרח התיכון.

"אין דבר", עוד הספיק אבא ז"ל להגיד במדרגות הקומה השנייה, "את התשובה ניתן על כר הדשא!" – דבר שלא קרה מעולם, אגב.

* הסיפור התפרסם לראשונה במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות' כחלק מכתבה על הפועל ירושלים.