שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אבק מלאכים

    "ואני הייתי שרה איתה, מבפנים, בלי קול. בלי קול, אני אף פעם לא מזייפת"

    כל החיים אני מזייפת.
    בבוקר, במקלחת, אפילו הזרם הכי חזק של המים לא מחריש את הקירקורים שיוצאים לי מהגרון. ובכל זיוף אני מתכווצת מבפנים. כי אני ש ו מ ע ת אותם. ואני יודעת שאני מזייפת, ואני יודעת בדיוק איך זה צ ר י ך להישמע, וכל בוקר אני מנסה, וכלום לא יוצא. רק זיופים.
    פעם, לפני עשר שנים, גרתי בירושלים ואהבתי איש אחד. לא רחוק מהבית שלו היה פאב של סטודנטים עם במה קטנה להופעות. האיש שאהבתי אהב גם את זמרת הבית של הפאב. אני לא יודעת איך קוראים לה באמת, אבל על הפוסטרים הקטנים שתלו בכניסה לפאב, כשהיא הופיעה, היה כתוב "א'יינג'ל שרה".
    אי אפשר לכעוס על מי שאוהב קולות של מלאך. אפילו אלוהים אוהב ששרים לו, ואני בטוחה שהוא שונא זיופים. כשאיינג'ל היתה שרה, האיש שאהבתי ואני היינו הולכים לפאב ונשארים שם עד שההד האחרון של הקול שלה נעלם לתוך הקירות, עד שהנגנים שלה גמרו ללפף את הכבלים, עד שהיא פיהקה והתיישבה על הבאר עם הגב אלינו.
    האיש שאהבתי לא הוריד ממנה את העיניים.
    ואני הייתי שרה איתה, מבפנים, בלי קול. בלי קול, אני אף פעם לא מזייפת.
    לילה אחד, כשכמעט כל הקבועים הלכו והיא עדיין שרה, בחושך שריצדו בו נרות אדומים שהיו תקועים בבקבוקים ישנים של קיאנטי, האיש שאהבתי הוציא שקית ניילון קטנה מהכיס של המעיל שלו ואת כרטיס האשראי שלו מהארנק. בשקית היתה אבקה לבנה, הוא שפך אותה על השולחן בזהירות, וחילק אותה לשורות מסודרות יפה ואמר לי, זה בשבילך.
    התעטשתי ופיזרתי שלוש שורות שלמות על הרצפה, אבל ברביעית כבר הצלחתי לנשום את זה. קוקאין נורא מדגדג באף.
    השיר האחרון בכל ההופעות של איינג'ל היה תמיד סוראבאיה ג'וני. זה שיר נורא ישן, שיר לזמרות עם כשרון תיאטרלי. את המלים שלו כתב ברטולד ברכט, ואת המנגינה – קורט ווייל. השיר מספר על אחת, בת שש עשרה, שג'וני רימה אותה. הוא אמר לה שהוא עובד מסור ברכבת, הוא לא אמר לה שהוא מלח. והוא גרר אותה רחוק-רחוק, עד לים הדרומי, עד לסוראבאייה, ושם היא נהייתה הזונה שלו. בפזמון, אחרי המון שנים, היא עדיין מתווכחת איתו, אוהבת אותו ושונאת אותו נורא וצועקת עליו שיוציא כבר את המקטרת מהפה, כלב שכמותו. "סורבאיה ג'וני, למה אתה כזה אכזר", היא שואלת, ובאותה נשימה מוסיפה: "ואני אוהבת אותך כל כך".
    כל החיים אני מזייפת את השיר הזה. מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה, בגיל שש עשרה, ולא יכולתי להפסיק לבכות. יש לי חמישה עשר ביצועים של "סורבאיה ג'וני" בבית. הכי כואב, הכי צובט, זה הביצוע של מריאן פיית'פול. היא לא מזייפת.
    בלילה אחד לפני עשר שנים ואחרי ארבע שורות פתאום שמעתי את עצמי מזמזמת בקול רם. בפעם הראשונה בחיים שלי, גם אני לא זייפתי. והאיש שאהבתי אמר, לכי, תשירי עם איינג'ל.
    אני? לשיר? על במה? עם זמרת אמיתית? אלוהים, איך אפשר. אלוהים, איך אפשר להתאפק. איינג'ל ירדה להפסקה וישבה על הבאר עם ג'ק דניאלס כפול בלי קרח. האיש שאהבתי ניגש אליה וחיבק אותה. לא שמעתי מה הוא אמר לה וגם לא ראיתי, כי איינג'ל והאיש שאהבתי היו עם הגב אלי. אחר כך היא ירדה מהבאר ובאה אלי ואמרה, רוצה לשיר איתי? נשאר לי די כוח להנהן. היא אמרה, מספרים לי שאת נורא אוהבת את סוראבאייה ג'וני. את מכירה את המלים? זימזמתי לה. במקור, בגרמנית. היא חייכה ואמרה – אני שורה אחת באנגלית, ואת ממשיכה בגרמנית, אוקיי?
    וזה מה שעשיתי. עליתי על הבמה הקטנה, איינג'ל נתנה לי מיקרופון, לא עשינו שום חזרות, רק שרנו, היא שורה באנגלית ואני שורה בגרמנית, ובאמצע השיר כבר התחבקנו ובסוף כבר בכינו, שתינו, עד היום אני לא יודעת למה. למחרת האיש שאהבתי אמר לי שזה לא בגללי, אבל הוא מרגיש חנוק. אחרי שנה שמעתי שהוא התחתן עם איינג'ל. היא כבר לא שרה. יש להם שלושה ילדים, ג'יפ שחור ובית בהרצליה פיתוח. כל החיים אני מזייפת. עכשיו גם בשביל איינג'ל. סוראבאיה ג'וני, בן זונה מלוכלך. סוראביאה ג'וני, ואני אהבתי כל כך.

    ענת אלברכט גרה בתל אביב, עובדת בחברת היי טק ולומדת לשיר.



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים