פיצוץ אוכלוסין

האוויר בישראל הולך ומזדהם, הכבישים זוללים את עתודות הקרקע, טיב המים בשפל, חוצות הערים וחוצות הטבע – מטונפים, הטיפול באשפה חובבני. ובצד זה הביקוש לרמת חיים איכותית עולה, ואתו גובר הצורך במשאבים סביבתיים. ואלה כאמור מזדהמים. תמונת הסביבה הישראלית לא טובה אם-כן.
מול אלה ניצב הרצון הלאומי להתפתח בכל מחיר. איש לא מתבונן באימא אדמה, אבל כדאי שיתחילו להקשיב לה. כל מי שבוחן את התמונה האקולוגית בכללותה ובפרטיה, מבין כי יכולת הנשיאה של מדינת ישראל היא מצומצמת. אנחנו עומדים לא רחוק מקו הגבול העליון. הסביבה הישראלית לא יכולה לשאת יותר אוכלוסייה.
משרדי ממשלה מסוימים מבחינים בבעיה. למשל, במשרד התיירות הוכנה תוכנית מיתאר הגיונית שגורסת העדפת תיירות עשירה ומצומצמת על פני תיירות עממית ורחבה. את המאסות התיירותיות משאירים מתכנניה לשכנים במזרח, בצפון ובדרום. ההסבר פשוט. ישראל לא יכולה להציע תשתיות ראויות לשמן לעשרות מיליוני תיירים. אין מספיק מים, אין מספיק כבישים, תשתיות הביוב מוגבלות, אין די חשמל. יצירת תשתיות מורחבות (תחנות כוח למשל) כדי לקלוט תיירות של מיליונים, תגרור אחריה מפגעים אקולוגיים.
סטטיסטית ישראל היא אחת מהמדינות הצפופות ביותר בעולם. בסך הכל עלתה הצפיפות בישראל, ב-50 שנותיה, מ-43 נפשות לקמ"ר ל-273. מעשית, הצפיפות כאן גבוהה הרבה יותר מזו הסטטיסטית, שכן אם נתעלם ממרחבי הנגב ונביט באזור המאוכלס בלבד, נקבל צפיפות מדהימה ממש. במחוז המרכז: 1,065 נפשות לקמ"ר, ובמחוז ת"א: 6,660. לשם השוואה, הצפיפות בסין עומדת על 130 נפשות לקמ"ר, בבנגלדש 2,200 נפשות לקמ"ר ובהולנד, הנחשבת צפופה במונחים אירופים: 1,199 נפשות לקמ"ר בלבד.
תחזית הגידול לשנים הבאות אינה מבשרת טובות. סביר להניח כי האזורים המבונים יצופפו עוד יותר, ושהצפיפות במחוזות חיפה, המרכז וירושלים יגיעו לרמתו הגבוהה, הבלתי נסבלת, של מחוז תל-אביב. החלום על אכלוס הנגב איננו ריאלי וקשה להניח כי בעתיד הנראה לעין תהיה בו התיישבות משמעותית. ממילא רצוי שהוא יישאר כריאה פתוחה.
ישראל צריכה להתחיל לחשוב ברצינות על הגבלת היקפי אוכלוסייתה.
מה הם מקורות הגידול העיקריים של אוכלוסיית ישראל? שניים: חוק השבות והריבוי הטבעי הגבוה יחסית (ועוד לא אמרתי מלה על מקור גידול עתידי תיאורטי: השבת מקצת הפליטים הפלסטינים). כדי לצמצם את הגידול המאיים צריך אם כן טיפול באותם גורמי ריבוי. אך אליה וקוץ בה: גם חוק השבות וגם הריבוי הטבעי הם מאושיות האתוס הישראלי. איש לא העיז עד כה לומר דבר בעניין בלימתם, שלא לדבר על עשיית מעשה.
- תכנון ילודה למשל. איש לא מעז לדבר על נחיצותה. נהפוך הוא אמונה דתית ומגמות פופוליסטיות חסרות אחריות מעודדות ריבוי טבעי גבוה. שולמן ישלם וידאג למשפחות הללו.
- חוק השבות הוא עוד פרה קדושה שאין לגעת בה. אבל מדוע לא בעצם? הרי את מטרתו העיקרית הוא כבר מילא ומתוקפו עלו לארץ כל אותם היהודים שרצו בכך. לא נותרה היום מדינה בעולם שאי-אפשר להגר ממנה לישראל.
הגירה לא מבוקרת ובריחה מתכנון אוכלוסייה תוביל לדחיסה לא סבירה של עוד ועוד תושבים לרצועה סביבתית הולכת וכלה. טכנית זה אפשרי, אבל המשמעות היא אחת: הרעה של איכות החיים בישראל, בצורה דרסטית. כבר עכשיו, בשם הגידול הטבעי וההגירה החופשית לישראל, חוסלה רוב הריאה הירוקה. כבר היום מדברים חוגים אינטרסנטיים על בניה מסיבית בהרי יהודה, ומכנים זאת בשם המטעה "הרחבת ירושלים מערבה". החברה הישראלית לא נכונה להרעה שכזו. להפך, חייבים לחשוב במושגי איכות חיים מערביים, ולהוריד את הצפיפות. האלטרנטיבה היא עתיד אפור.
המסקנה: יש לגדוע את תהליך הגידול היזום, החיצוני, של אוכלוסיית ישראל ולשנות את מדיניות ההגירה הנוכחית תוך ביטולו של חוק השבות. גידול אוכלוסיית ישראל צריך להיות מוכתב אך ורק על-ידי הגידול הטבעי שלה, ואף אותו יש להקטין ובצורה משמעותית.

שמעון ביגלמן – גיאוגרף ועיתונאי, מתמחה בנושאי סביבה ואיכותה