גאראז' בריטי מנענע את המועדונים

אלבומו החדש של היוצר הבריטי קרייג דיוויד, "Born to Do It", מככב במצעדי המכירות וקוצר תשואות אצל המבקרים. חדי האוזן ייזכרו כי דיוויד הצעיר כבר זכה לכמה דקות תהילה בינלאומיות כשתרם את קולו לקטע המועדונים Rewind של ארטפול דודג'ר בשנה שעברה, אבל מיד אחר כך זנח את רחבת הריקודים לטובת R&B, למגינת לבם של חבריו למועדונים.

למרות בגידתו של דיוויד במורשת הגאראז' הבריטי (UK Garage), ואולי בגללה, מצאנו לנכון לחגוג את עלייתו של הגאראז' הבריטי בסמוך למועד צאתו של אלבומו המהולל. למי שלא הבין, הטרנד הנוכחי במוזיקה הבריטית הוא גאראז' בריטי. זה סגנון המוזיקה השולט בבריטניה בשנה האחרונה, שכנראה יפרוץ את גבולותיה בקרוב ויגיע גם אלינו. הטענה הזו מתבססת על ראיות נסיבתיות: מוזיקת גאראז' (תיכף יגיע הסבר) נמצאת עכשיו בכל מקום באנגליה. נכון, במיוחד בלונדון, אבל הבשורה מחלחלת בהצלחה גם אל הפריפריה. עד לא מזמן היתה המוזיקה הזו נחלתם הבלעדית של תחנות רדיו פיראטיות ושל מועדונים ספורים בלונדון, ואילו היום קטעי גאראז' בריטיים מטפסים במצעד הבריטי כאילו היו שירים של וויטני יוסטון, ומרחף עליהם באזז כאילו אין מחר.

ואם יש עדיין התלבטות מסוימת, בא מגזין הפייס (The Face) הבריטי הקדיש עמודים נרחבים לניתוח התופעה וחשיבותה.

המטרה: להקפיץ את החגיגה

הכל התחיל בשנת 1992 כשכמה תקליטני דראם אנד בייס בריטיים החלו לעשות נסיונות על ג'אנגל ועל גאראז' אמריקאי, שהוא בעצם תת-סגנון של האוס. הטוויסט הבריטי כלל בעיקר הוספת נשמה לטרקים האמריקאים הקיימים (כלומר, שירה), הגברת ליין הבס, הגברת מהירות הטרק, שינוי סאונד התופים וגובה הצליל. אם הזדמן למועדון MC מקומי, גם הוא הוסיף לצביון הבריטי של הטרק המשופר. ההתאמות האלה נעשו על גבי הגירסאות המיוחדות של הטרקים, בעיקר על גירסאות הדאב הכבדות או על הגירסאות הווקליות, ומה שהתקבל היה אגרסיבי יותר מהגאראז' המוכר. מועדונים ספורים ניגנו אז את הסטייל החדש. מועדון המיניסטרי אוף סאונד היקצה עבורו את ערבי שבת, ו"האפי דייז", ששכן מעבר לפינה ופעל בימי ראשון מ-9:00 בבוקר, הציע אפטר פארטי ליוצאים מהמיניסטרי אוף סאונד. המטרה המקורית של הגברת מהירות הטרק היתה להעיר את החוגגים שהגיעו למועדון אחרי ליל ריקודים ארוך, ומכאן נבע שמו המקורי של הסגנון החדש: "ספיד גאראז'".

סצינת יום ראשון

הדי. ג'ייז הראשונים של הגאראז' הבריטי היו מיקי סימס ומאט לאמונט, בוגרי "האפי דייז". המקום הבא שניגן גאראז' בריטי היה “Twice as Nice”, שפעל בערבי ראשון ונתן את אחד השמות הנוספים של הסגנון החדש: "סצינת יום ראשון".

בהתחלה, חברות התקליטים הגדולות לא הביעו התלהבות מהסגנון החדש שהחל לצמוח במועדוני לונדון. "בגלל הזלזול של החברות הגדולות, נאלצנו לקדם אותו בעצמנו. הם לא רצו שזה יקרה, אבל אנחנו שרדנו וניצחנו. יש לנו היום סצינת מועדונים בריאה", מתגאה MC Neat. די. ג'יי ספוני (Spoony) בראיון למגזין The Face ומוסיף: "מי שקובע זה האיש ברחוב. הוא יכול לקנות אואזיס או UK Garage. והם קונים UK Garage". את האיחור בכיבוש המצעדים הם מסבירים בהיעדר ברקוד על הסינגלים, שמשמש לספירת העותקים שנמכרו.

כל ההתחלות קשות

המומחים מחלקים את הגאראז' הבריטי לשתי תקופות מרכזיות: 1993-1997 ו-1998-2000. כאמור, ההתחלה היתה מקרטעת: התקשורת וחברות התקליטים לא מיהרו לקפוץ על עגלת הגאראז' המאיצה. אבל ב-1997 כבר כללה הסצינה המחתרתית רשת מועדונים, תחנות רדיו פיראטיות, לייבלים וחנויות. רבים רואים במפיק האמריקני ארמנד ואן הלדן (הרמיקס ל"פרופשונל ווידו" של טורי איימוס) ובצמד הבריטי 187 Lockdown את התורמים הראשיים למהפכת הגאראז' ואת האחראים לתפנית המסחרית של הסגנון ב-1997. התקופה השנייה נחשבת לעידן ה"2 סטפ". ה"2 סטפ", שנולד באותה תקופה, הוא גאראז' בריטי שמשתמש בברייק-ביטים פאנקיים והיפ הופיים כדי להכניס יותר נשמה או “R&B Groove” לטרק. מכיוון שהגאראז' הבריטי נחשב ממשיך דרכו של הדיסקו, ה-"2 סטפ" יותר קרוב בעיני רבים לדבר האמיתי. גם השירה וליין הבס בקטעי "2 סטפ" מזכירים מוזיקת סול, לטובת העורגים לשנות ה-70.

רוב הדי. ג'יים מסכימים כי המהפכה יכולה להתחיל רק בלונדון, שיותר פתוחה לסגנונות שונים. גם היציאה מלונדון לערים כמו בריסטול, לידס, מנצ'סטר ושפילד אינה מקרית, לדעתם: אלה ערים גדולות עם אינטגרציה בריאה בין שחורים ללבנים, ולא מחולקות לשכונות עוני של שחורים ולפרברים כל-לבנים. ווקי (Wookie), אחד ממייסדי הסצינה, מוסיף ואומר שמראש המטרה היתה להכניס מוזיקה שחורה למיינסטרים.

השינוי הגדול התחולל בשנה האחרונה, במהלכה הקהל של הגאראז' גדל באופן טבעי בחממת האנדרגראונד הלונדוני. התקליטנים מציינים בסיפוק כי היום הקהל מורכב בעיקר מבני נוער חובבי מוזיקה, ולא מאלה שמחפשים את הדבר הבא. כולם מסכימים כי מדובר בתופעה חוצת גילאים ומקומות, וכי הפריצה הגדולה לאמריקה קרובה. בנושא הסמים יש להם אבחנה מעניינת, על פיה בסצינת הגאראז' יש פחות סמים מאשר בסצינת ההאוס. לדעתם פחיתות הסמים נובעת מכך שהרבה מהילדים מגיעים ממועדוני R&B בהם הסמים פחות דומיננטיים, וגם מהעובדה שבהאוס העיקר שאתה זז, ואילו במוזיקת גאראז' צריך להתרכז, וסמים הרי מפריעים לריכוז.

נצחון הגאראז'

למרות השתלטותו על המצעדים עם להיטים דוגמת Rewind של ארטפול דודג'ר וקרייג דיוויד (ניתן וכדאי להוריד אותו באתר של מיניסטרי אוף סאונד), גאראז' בריטי ממשיך למלוך בסצינת האנדרגראונד. היום מעמדו משתווה לזה של טראנס, היפ הופ וביג ביט, מדגישים האוהדים הוותיקים, שעדיין זוכרים את המסיבות הקטנות בתחילת הדרך. ההייפ התקשורתי סביב הגאראז' הבריטי מזכיר את זה שליווה את כניסת הג'אנגל לפני כמה שנים, אבל מבחינת היקף ההשמעות, המכירות והמודעות הכללית – הגאראז' מוביל עליו בהפרש ניכר. ב-1 באוקטובר יתקיים טקס הענקת פרסים לאמני הגאראז' הבריטי, וזה אומר הרבה, לפחות על האופן בו הסצינה הזו תופסת את עצמה.

חוץ מגאוות היחידה המשותפת לתקליטני הגאראז' הבריטי וסלידתם מפועלו של קרייג דיוויד, נרשמה גם הסכמה גורפת לגבי האפיל של הסטייל החדש: המדובר במוזיקה סקסית מאוד. הכינו את מכנסי הויניל.