באוטו לסיני (או סיוט ושמו חופשה במדבר)
אמנון לוי חשב שזה נחמד לנסוע במכונית לחופשה בסיני: זה נוח, זמין, שימושי ואפילו חינוכי. רק מה, למצרים הרעיון הזה ממש לא נראה (וגם עוד כמה רעיונות אחרים שקשורים איכשהו לתיירים מישראל)
בעצם, אני בא להציע בשורות הקרובות מרד צרכנים. מרד שינסה להזיז משהו, כי ככה אי אפשר, וכל ההנאה שצריך להפיק מחופשה קסומה בסיני הולכת לאיבוד בגלל התנאים הנלווים.
ואלה העובדות: בשבוע שעבר נסענו לסיני. כמו כולם התלבטנו איך עושים את זה. אפשר לטוס, אבל אז צריך לגרור ילדים ומזוודות ממקום למקום לא מעט פעמים, וזמן ההמתנה בכל תחנה – מונית עד שדה התעופה, שדה התעופה עד הטיסה, הטיסה, המתנה למזוודות, המתנה למונית עד הגבול, היגררות עם ילדים קטנים ומזוודות בגבול, והחאפר המצרי בצד השני של הגבול - כל אלו גרמו לנו לוותר על הטיסה.
אז נסענו במכונית. זה נוח, כי כל הציוד מועמס על האוטו, אפשר לשלב בזה טיולים בנגב, לעשות הפסקות מנוחה מתי שרוצים, והכי חשוב: טוב שבסיני יש לך מכונית לנסוע ממקום למקום, לחפש ריפ טוב לצלילה, או מסעדה נחמדה.
יש רק בעיה אחת, שכל מי שהגיע לגבול עם מכונית, ודאי מכיר: מעטים הם הסיוטים הבירוקרטיים המשתווים למעבר הגבול המצרי כשאתה נוהג במכונית.
שמונה תחנות של גיהנום לוהט
וככה זה הולך: תחנה ראשונה - המכס. אתה מחנה את המכונית בצד, מוריד את המזוודות, גורר אותן לביתן, בו יש מכונה לשיקוף חפצים, עומד בתור מול פקיד משועמם, שמושך את ההליך הזה משלוש הדקות הראויות לעשרים במקרה הטוב. מילא, עברנו.
תחנה שנייה: אנו עצמנו צריכים לעבור דרך מכשיר, שבודק אם אין עלינו שום דבר. התחנה הבאה היא ביקורת הדרכונים. עד כאן ארוך ומייגע, אבל סביר.
ועכשיו הסיוט: בעלי מכוניות צריכים ללכת לביתן ארעי ארוך ולא ממוזג, בו הם נדרשים לקבל לוחית זיהוי מצרית במקום זו הישראלית. מה עושים בלוחית המצרית? שום דבר. זורקים אותה לתוך המכונית, ושוכחים ממנה עד היציאה. אבל עכשיו, אי אפשר לעבור את הגבול בלעדיה.
בתחנה הרביעית אנחנו פוגשים פקיד חביב, איטי כמו צב עם חום גבוה, אבל נעים הליכות, ששולף ספר קבלות עב קרס, מכניס נייר קופי עתיק לתוך שלושה דפים, כותב שעה ארוכה בנחת, מבקש מאתנו כסף, ומשגר אותנו לתחנה החמישית.
הביטוח. כאן שיכלול: מחכים בחוץ בשמש. הפקיד איטי כמו קודמיו, אבל הרבה פחות חביב. גם הוא רוצה כסף, גם לו יש שלושה עותקים. הוא מסוג הפקידים שיודעים שאתה נתון בידיהם, אתה תצחק מכל מה שהם יגידו, אתה תחסיר פעימה אם תגלה שמשהו מעיב על חייהם, אתה חייב לקבל מהם את הצטל'ה בחתימתם - ועד אז אתה שלהם. אז צחקנו במקומות המתאימים, עפעפנו כשהתבקש, חיכינו וחיכינו, וזהו. יש צטל'ה מהביטוח. הלאה.
תחנה שישית. כאן מבקשים לראות את הפתק מהביטוח, ועכשיו מכינים לנו פתק חדש. שלושה עותקים עם נייר קופי, אלא מה? גם כאן משלמים כסף, גם כאן הפקיד מתנהג כאילו החזיק את אלוהים במקום רגיש, ולכן, בלי בושה, הוא מבקש בקשיש. אני אומר מבקש כדי להקל על המבוכה. למעשה, הוא דורש. נתנו לו עשר לירות מצריות. חברים שלנו שהיו לפנינו סירבו לתת, ונשארו עוד שעה במבנה הארעי הזה, בחום של ארבעים מעלות, עם מזגן, אבל מקולקל.
תחנה שביעית. דלפק צמוד לאיש שביקש בקשיש. כאן מבקשים מאתנו שלושים לירות מצריות. נתתי ארבעים, כי לא היה לי כסף מדויק. האיש אמר שהעודף יישאר אצלו כבקשיש. לא מחיתי. רק תן לגמור. גמרנו? מה פתאום.
תחנה שמינית. מחכים לרשיון מצרי, אותו אמורים להנפיק לנו במקום. הבעיה היא ששדכן הסיכות לא ממש עובד, וצריך להדק היטב את שלושת העותקים, מה שמעיב על חייו של הפקיד, וכשהפקיד עצוב, כולנו מאוד עצובים. אז כולנו מחכים קודרים. עוד חמש עשרה דקות ובקשיש אחד, ויש לנו רשיון. עכשיו רק לחכות שהאיש יואיל בטובו לגשת למחסן הסמוך, ולתת לנו את לוחית הפח עם המספר למכונית. הנה זה קורה, עוד רגע, שניים, עשר. יש.
יחס יותר ממחפיר
אנחנו הגענו לשם באחת בצהרים. לא היו כמעט אנשים בתור, וכל התהליך לקח שלוש שעות. אשתי והילדים חיכו בצד בשעה שאני התרוצצתי בין התחנות. הפקידים המצרים הקיפו את אשתי וביקשו ממנה את מצית הסיגריות ששלפה כמתנה. מאשה אחרת, שעמדה לידה, לקחו – כמתנה כמובן – את משקפי השמש. מהבן שלי החרימו את בקבוק המים המינרלים אליו היה צמוד. הוא רק בן שמונה, אבל היה ברור לו שחייבים לתת.
אחרי שלוש שעות כאלה אתה יוצא אל מרחבי סיני, אמור להתחיל חופשה של כיף, וכל מה שבא לך באמת, זה רק לברוח משם. אתה מבין שהיחס לתייר הישראלי בסיני הוא יותר ממחפיר. לא רק בבירוקרטיה. לפעמים זה סתם קטנוני ומעצבן: המלון בו שהינו, הילטון נואיבה, מאוכלס בתשעים אחוז בישראלים, אבל בפתח המלון מונפים דגלי מדינות רבות, ישראל אינה אחת מהן.
אני יכול לחיות בלי דגל, אבל ראבק, המצרים חיים מהתיירות הזו. סיני שטופה בישראלים, מה יש, אי אפשר לנהוג בקצת יותר אדיבות ונעימות כלפי זרם התיירות המרכזי שלכם?
ועוד לא סיפרתי על השירות במלון – קוראים לו הילטון נואיבה ולדעתי, חברת הילטון צריכה להיות במצוקה כספית גדולה אם היא מעניקה את שמה למלון שכאשר פותחים בו ברז - הוא נשאר לך ביד. ולא על החזרה, שגם היא לא נטולת זמן, אבל נסבלת יותר.
דע לקראת מה אתה הולך
אז מה עושים? חרם צרכנים זאת אפשרות אחת. זה אולי צעד קיצוני, ואולי זה גם לא יזיז להם, אבל אולי ישפיע במשהו. בכל מקרה, מי שיוצא לשם עם מכונית, חייב לדעת לקראת מה הוא הולך. או שאולי יחליט, עד כאן, לשם אני לא נוסע יותר.
