שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צדק ברחוב קטן
    שמואל תמיר, האיש שבנה את הקריירה שלו כפרקליט על גבו ודמו של סבי, ישראל קסטנר, זכה שיקראו רחוב על שמו. את הכבוד הזה מונעים מסבי

    אמש (יום ד'), בטקס כמעט ממלכתי (ראש הממשלה הוזמן אבל לא הגיע), נקרא בתל-אביב רחוב על שמו של שר המשפטים לשעבר, שהיה גם מפקד באצ"ל, שמואל תמיר המנוח. עם תאריו הרשמיים והביוגרפיה המרשימה של תמיר אין לי ויכוח, אבל כשראיתי במודעה שבישרה על קיום הטקס גם את המלים "פרקליט לוחם צדק", תהיתי מה נחשב ל"צדק" בעיניה של עירית תל-אביב, שאחראית גם למודעה וגם לרחוב על שם תמיר.
    שמואל תמיר היה האיש שבנה את הקריירה שלו כפרקליט על גבו ועל דמו של סבי, ד"ר ישראל (רז'ה) קסטנר. תמיר הגן על מלכיאל גרינוולד, שכתב בצהובון ירושלמי נידח כי ישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בהונגריה כדי להציל את קרוביו מהשמדה. מדינת ישראל האשימה את גרינוולד בלשון הרע. אלא שביוזמתו ובהנהגתו של תמיר, הדיון הפך ל"משפט קסטנר", לינץ' ציבורי שלא היה כדוגמתו בישראל של שנות החמישים.
    המשפט הסתיים בקביעתו הידועה לשמצה של השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". המדינה אמנם הגישה ערעור לבית המשפט העליון, אך ההסתה נגד סבא שלי, בניצוחו של תמיר, נמשכה עד ללילה שבו שלושה בחורים צעירים, שהאמינו למה ששמעו, ירו בסבא שלי. הם עשו את זה מתחת לבית שלו, ברחוב עמנואל הרומי בתל-אביב. הוא לא מת מייד. חלפו עשרה ימים עד שהיריות היו לרצח.
    חצי שנה אחרי שנרצח, בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין האפל ההוא וטיהר את שמו של סבי.
    המשפט והערעור התנהלו ללא ראיות ממשיות על מעשיו של ישראל קסטנר בהונגריה תחת שלטון הנאצים: אי אפשר היה להגיע אל המסמכים הנחוצים מהימים ההם. במשך השנים שחלפו, כשההיסטוריונים כבר אספו די מסמכים, התברר לחוקרי שואה בכירים מעבר לכל ספק כי ישראל קסטנר דיבר אמת: הוא אכן נשא ונתן עם הנאצים, ובכך הציל מאות אלפי יהודים מהשמדה ודאית, גם אם הניצולים לא ידעו זאת. מי שידעו, מי שזוכרים, הם "ניצולי הרכבת" – 1,864 יהודים שיצאו מבודפסט ויצאו לחופשי.
    מי שידעו, מי שזוכרים ובני משפחתו של ישראל קסטנר, ניסו ועדיין מנסים לקרוא רחוב בישראל על שמו. לא הצלחנו. בכל מקום נתקלנו בהתנגדויות. בין היתר, מטעם בנו של שמואל תמיר. ישראל הרשמית, זו שמעניקה לרחובות שמות של אנשים, אינה מוכנה עדיין להכיר במעשה הגדול של איש אחד. במקום הכרת תודה צנועה, מעטה מדי ומאוחרת מדי, ישראל הרשמית חוששת מפני המחלוקת שהשם קסטנר עדיין מעורר, למרבה הצער.
    עיני אינה צרה בכבוד שנפל בחלקה של משפחת תמיר. אבל אם מדברים על רחובות ועל לוחמי צדק, אולי אפשר לעשות סוף סוף מעט צדק עם זכרו של סבי. איתו-עצמו כבר אי אפשר. אבל הרחוב שבו חי ונרצח ראוי וצריך לשאת את שמו. כדי לקבל החלטה כזאת, ישראל הרשמית אינה זקוקה אפילו למעט מן האומץ שנדרש לישראל קסטנר בשנת 1944, כשעמד פנים אל פנים מול אדולף אייכמן, כיהודי עם טלאי צהוב שהחליט לעשות מעשה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים