עיר חולת סתירות

החתום מטה כתב רומאן סיפורים בשם 'עיר מקלט', שבמרכזו העיר תל אביב כשדה קרב יומיומי במערכה קיומית של שבעה גברים ונשים – ופתאום הוא נעשה למין מומחה אורבני, שמתבקש להשתתף בדיונים ובכתיבת ביקורת בנושאים מוניציפליים. אולי משום שהוא מנסה בכתיבתו לראות את עירו בעיני בשר ורגש, ולא דרך מסך המחשב של אנשי המקצוע, החל בטכנוקראטים, מחוקקי חוקים ותקנות ומקבלי החלטות, בוני ערים, מהנדסים ואדריכלים (מבלי לגרוע מגרעין היצירה שבהם), וכלה בהיסטוריונים ובמתעדים. מה שעושה את הביקורת הזאת להתרשמות לא מקצועית של אינטרסנט.

שם הספר עלול להרחיק ממנו כל קורא פוטנציאלי שאינו חייב בעבודת גמר אוניברסיטאית. מתברר כי הוא ראשון בסדרה בת ארבעה ספרים (בכותרות העטיפה אין סימן של סדרתיות), שמתאים לה יותר בשל אופיה האקלקטי, וסגנון הכתיבה הנאראטיבי, השם 'סיפור תל אביב', (TEL AVIV STORY), על פי המינוח השגור אצל האמריקאים ובמשמעות הלטינית הנוספת של המונח 'היסטוריה' – 'סיפור'.

שביט, ביגר ושותפיהם לספר עשו עבודת ליקוט ראויה להערכה: מחקרים אקדמיים, היסטוריים ואורבניים, שנעשו על תל אביב; יצירות ספרות; פריוריקה עיתונאית; כרונולוגיה מוניציפלית כפי שתועדה בעיתוני התקופה ובארכיוני העיר והמדינה. כ-400 מקורות מונים העורכים, ומציינים כי זה רק מבחר.

האקלקטיות במובנה הטוב, מכתיבה את אופיו של הספר, והעורכים נזהרים מקביעות ומאמירות משלהם, בעיקר בנושאים שהיו ועודם בגדר מחלוקת בהיסטוריה או במציאות התל-אביבית (רצח ארלוזורוב, למשל, או המאבק על העבודה בעיר). ואם בכל זאת מוצגות עמדות כאלה, הן נסמכות מייד על ציטוטים מתיעוד עובדתי או אמירות של אחרים, וכל קביעה מקבלת בסמיכות את ה'אבל' וה'כנגד' שלה. אין כאן הסך הכל האישי, ה-bottom line, שהוא חלק אורגני מהמארג הסבוך, כמו למשל בספרה המצוין של תמר ברגר 'דיוניסוס בסנטר', שבו מתוארות תולדותיו ההיסטוריות, החברתיות, האישיות והיצירתיות של אזור דיזינגוף סנטר. הם משקפות הרבה ממהות הקיום המסוכסך שלנו כאן, והתמיכה העובדתית נועדה לחזק את האמירה האישית, כפועל יוצא.

כאמור, לא תמיד נוהגים כך עורכי הספר שלפנינו בהידרשם להתבוננות הגותית-מושגית. כאן יש כמה הגדרות שאהבתי. למשל, "התמורות שחלו בתל אביב במשך תשעים שנות קיומה וההתייחסויות השונות אליהן, גרמו לכך שהעיר הומצאה (invented) ודומתה (imagined) שוב ושוב ודימוייה הפכו לייצוגיה. תל אביב עוצבה כאידיאה של עיר וכדימוי של חברה עירונית, של אורח חיים עירוני ושל תרבות עירונית, והכותבים עליה דימו את אישיותה כמרחב וכמרקם עירוני על פי ציפיותיהם מהעיר בכלל, ומתל אביב בפרט. לפיכך הספרות על תל אביב מרבה לעסוק בדימוייה של העיר ובהאנשתה ובאופן שבו היא משתקפת או נוצרת בדמיונם של אנשים" (מתוך ההקדמה , עמ' 13). מאה אחוז. אבל האם לא כך בכתיבה על פאריס, שנחאי, לונדון, ניו יורק וקהיר?

ואולי מיותר לתבוע קביעות סובייקטיביות מסדרת ספרים, שמבקשת לאו דווקא למשמע (מלשון משמעות) את ההיסטוריה הסוציו-אורבנית של תל אביב, אלא לצבוע אותה, או, כהבחנת העורכים, שעיר אפשר לתאר ואפשר לספר. תיאור משמע הבאת נתונים של התפתחות העיר בתחומיה השונים. סיפור פירושו "לשחזר על ציר הזמן את השינויים במרקם העירוני והחברתי" (עמ' 14) והם בחרו לספר – תולדות, מראות, אירועים, אנשים – "ובעיקר לנסות לתפוס את רוחה של העיר ואת האלמנטים המייצגים אותה" (שם).

לא בטוח שתפסו את הרוח החמקמקה הזאת, או חלק מדימוייה, אבל העיון, מעת לעת, וקריאת חלקים, לאו דווקא בסדר הכרונולוגי, של הספר הראשון, מהקמת 'אחוזת בית' עד מאורעות תרצ"ו, עם התצלומים החדשים והישנים, הרישומים, הקריקטורות וכל השאר, מסבים הנאה רבה.

הפרק המעניין – 'תל אביב: דמות, דימוי, ייצוג', הפותח בעצם את רביעיית הספרים המתוכננת, מרחיב את העיסוק בנושא של מהות מול דימוי, ומביא ציטוטים רבים בתשובה לשאלה המרכזית, אך בעצם חסרת התכלית, 'מה רצתה תל-אביב להיות?'. התשובה, מעמדתו של תל-אביבי בשנה השניה למאה ה-21, שהיא רצתה אולי להיות הכל, הטוב והרע בעיני כל אחד, ואכן היתה לכזאת, שהכל מכל בה: יופי וכיעור, שאננות ועצבים מרוטים, נוסטלגיה ענוגה והתנשאות עתידנית, חמלה ורשע. עיר שליבה הוא מיקלט ליחד הקהילתי הגווע, זה הצברי-שמאלני-חילוני-ליברלי-סוציו-אינטלקטואלי, וכנגדה עיר ש(כמו שאמרו פעם על עפולה) כל בתיה נמצאים מחוץ לה, במובן המטאפורי: עיר שכוחה וחיותה בפרבריה, בשכונות הרחוקות, בערי הלווין והשינה, שכופות עליה אולי יותר קוצר נשימה, פיצול אתני, מעמדי, רעיוני ואמונתי, אי-סובלנות וגזענות. עיר חולת סתירות וניגודים, המהווה השראה מרתקת לעיסוק יצירתי במיקרוקוסמוס הגועש שלה, ומייצרת בלי הרף גם סיבות לרתיעה ולאזהרה ממנה. עיר ואם, יתומה מאב, שפרצה את כל גבולותיה והקדיחה לעצמה רבים מתבשיליה.

יעקב שביט וגדעון ביגר, משכונות לעיר (1909 – 1936), ההיסטוריה של תל אביב, רמות, 405 עמוד.

פורסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"