לבנטיני נגד המזרח

"בגדול המצב כרגע הוא שהאמנות והתרבות בארץ הפכו להיות משהו שולי, ואני מאשים בזה את המהפכה שגם אני הייתי חלק ממנה. המהפכה הזאת של להכניס את התרבות הים תיכונית פנימה. זה עשה בלאגן רציני מאוד". אומר קובי אוז, מי שבמשך העשור האחרון היה לאחת הדמויות החשובות בעולם המוסיקה הישראלית. הבאדי הולי הישראלי הזה, שהיה לדובר האופטימי של הזהות הישראלית החדשה, טוען שהגלגל הסתובב. האנשים הרעים בסיפור החדש הם הממסד המזרחי, ואילו הטובים הם דווקא אנשי גלי צה"ל, שלדבריו "צריכים לקבל תעודת כבוד" על תרומתם לאמנות הישראלית.

בשנתיים האחרונות הקים אוז את חברת התקליטים "לבנטיני", שמטרתה לייצר אליטת אמנים אלטרנטיבית, שתקים סביבה מערכת פיננסית, ארגונית ושיווקית עצמאית לחלוטין. וגם, אם לא תקרא תגר על האליטות המוסיקליות הישנות, אז לפחות תשדר סוג חדש של דימויים וצלילים, שיהפכו לצליל האותנטי של הישראליות החדשה. אולם, למרות שאחוז ניכר מהשירים במצעד הפזמונים (בגלי צהל ורשת ג') מורכב מאמנים של "לבנטיני", הקשיים שבקידום אמניה הצעירים של החברה הפנו את תשומת ליבו של אוז לבחון מחדש את ההשלכות של הצלחת תוכנית ה"טברנה" על התרבות הישראלית:

"אנחנו בלייבל מרגישים שנוצר ממסד מזרחיסטי כזה, שאם אתה לא עושה את המוסיקה הזו אז אתה לא קיים. כלומר: לא השכלנו, כחלק ממהפכה של לעשות מוסיקה מזרחית בארץ, להילחם למען פלורליזם והקשבה לכל מיני דברים. אם פעם לא היה סיכוי למוסיקה מזרחית להיות ברדיו, אז עכשיו נוצר מצב שאתה כמעט לא יכול להופיע בטלוויזיה אם אתה לא עושה מוסיקה מזרחית".

- אבל בגלגל"צ משמיעים מעט מוסיקה מזרחית.

"כן, גלגל"צ מייצגת את הליבה, שבה רוב הישראלים נפגשים, אבל יש המון מובלעות – ברדיו דרום, רדיו 91 FM, וברשת ג' יש הרבה מזרחית. אני מאיר את העניין, להראות שאולי המהפכה המזרחית כבר קרתה ואולי חבל שהיא קרתה. נוצר מצב כרגע, שביחד עם המהפכה שהיינו חלק ממנה ושמטרתה הייתה להביא את המוסיקה המזרחית לקונסנזוס, הבאנו את הדיסקים המזויפים ואת הדיסקים הצרובים ואת תרבות ה'לקנות דיסקים בקילו בשוק ב 10 שקל'. תגיד מה יש לך היום? היום יש לי תקליט חדש של זה וזה וזה ואנשים קונים. תרבות של 'לא ללכת להופעות', ו'לא לקנות כרטיס להופעות', תרבות שאין פסטיבל ערד, תרבות שאם אתה הולך להופעה אז זה בעיקר חפלה, ואז יש 17 אמנים שעוברים אחד אחרי השני תמיד עם איזה דרבוקיסט ואורגניסט, ובשביל הקהל זה מספיק טוב".

- ולפני ה"מהפכה המזרחית" המצב היה שונה?

"אני חושב שבשנות השמונים הייתה תקופה יותר טובה. אנשים הלכו יותר להופעות, אנשים כיבדו יותר את האמנים. היום אמן זה סוג של ליווי לצ'יפס, וזה בא הרבה מאלמנטים של תרבות השוק המזרחית, שחדרה מאוד מאוד עמוק לתוך הישראליות שלנו, ואף אחד לא מגן על האמנים בארץ, כי חושבים שזה בסדר לגזול אותנו לאור יום ברחוב אלנבי מול נחלת בנימין. הם חושבים שזה מגניב, והם חושבים שדיסק צריך לעלות 10 שקל והופעה צריכה לעלות בחינם, ובמה צריכה להיות קטנה, ונגנים צריכים לבוא ולהופיע באותו ערב שבע הופעות, ולעשות את זה כל ערב. מגיע זמר צרוד, שהופיע בפלקה, בשלקה ובדלקה עם איזה דרבוקה ואורגנית, שר ארבעה שירים, וגם כן קאוורים של מישהו אחר, והקהל מבסוט כי הוא הולך לקבל חבילה כל כך גדולה של אמנים ואוכל. אז נוצר מצב בו תרבות השוק המזרחית חדרה ביחד עם המוסיקה המזרחית, שהיא יפה לטעמי וטובה, ויש בה אלמנטים אינטליגנטים ומרשימים וסולמות מיוחדים. אני חושב שהעתיד המוסיקלי, של מה שאנחנו שומעים באוזן הוא באמת צריך להיות עתיד שיש בו הרבה מזרחיות, אבל אנחנו צריכים להחליט שהמדינה שלנו, מבחינת השוק שלה, מבחינת היחס שלה לתרבות ואמנות, זו מדינה מערבית".

- אז מי הם המקופחים בימים אלה?

"אם יש חברה שהם המקופחים, מבחינת השמעות והתייחסות בטלויזיה, בעיתונות וברדיו, זה דווקא הרוק וההיפ - הופ, שהוא לדעתי הזרם הכי מקופח בארץ, והאלקטרוני אפילו יותר מקופח. נכון שיש מסיבות אבל אין שום מקום במדיה שהם ממש יכולים להיות בו. נוצר מצב שלאמנים שלי אין איפה להופיע בטלוויזיה. "כנסיית השכל", שהיא להקת השנה, לא הייתה יכולה להשתתף ב'דן שילון' אם אמן אחר לא היה מבטל את השתתפותו. הם גיבורים של דור, אי אפשר לקחת אותם להושיב אותם מול חמוצים ולחבק אותם ולצפות שיהיו נחמדים, ולהושיב אותם ליד ננסי ברנדס עם הרקדניות האלה שרוקדות על השולחן. באיזה שיר של כנסיית השכל הם ירקדו?".

- אז איך אתה מתכוון להתמודד עם הממסד "החדש"?

"כרגע אנחנו מנצחים עם הקלפים שיש לנו. אנחנו מנצחים עם 'גלי צה"ל' והתחנות המקומיות. ב’טיפקס’ אנחנו עושים מנוף לאמנים אחרים. אתה רוצה 'טיפקס', אז קח חיים אוליאל. אתה רוצה "טיפקס", אז קח 'הדג –נחש', ואם לא - אנחנו לא מופיעים. תיקח את ההופעות בוועדי העובדים שלנו, שלכאורה אנחנו באמת יכולים לבוא לשיר את הלהיטים המוכרים, לדפוק קופה וללכת הבית. אבל אנחנו מעלים קודם את ה'דג נחש', ועכשיו הם חייבים לראות 'הדג - נחש'. אז חלק נרתעים, חלק אומרים תנמיכו, אבל הרבה מאוד אנשים נדלקים על זה. וזו הפעם היחידה שהם יכולים לראות את זה, כי הם לא ילכו ל'היינקן' או 'ברבי', והם לא יקנו כרטיס להופעה בחיים שלהם. המקסימום שהם יכולים לעשות זה להגיד למארגן שלהם בועד העובדים שלהם – 'אנחנו רוצים שתזמין את ‘טיפקס’'. אז אנחנו מנסים באמצעות הדבר הזה לחשוף אותם למוסיקה ישראלית חדשה, כך שאנחנו מנסים לנצח בכל אחד מהמקומות שאנחנו נמצאים".