רק השם יקום

אם מחר בבוקר יתברר לי, חלילה, שבני לקח נשק לידיים וירה על רכב פלסטיני כחלק מאיבוד השליטה היזום של גדודי "עז ודין וקיים" או השד יודע מה - את הטלפון הראשון אני מרים למשטרה. רק לאחר שהבן הסורר ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח אחפש לו עורך דין טוב. בנושא הזה אני מכריז ללא בושה: אני משת"פ של המדינה וזרועות החוק, ואני לא מציע לאף חבר לנסות אותי. אני רוצה לקוות שאין ולא יהיו התארגנויות של מתנחלים לנקמות פרטיות בכבישים.

אמנם ניסינו כמעט הכל: פנינו שוב ושוב לאנשים המופקדים על ביטחוננו, ארגנו הפגנות ופעולות מחאה נגד השתיקה, ההבלגה והעדר התגובה שהולמת רצח סיסטמתי ומתוכנן כל כך של יהודים. אבל זה? בשום פנים ואופן לא!

אני מקווה, מאמין ואף יודע שהרבנים כולם, ורוב מוחלט של חברי בהתיישבות מתנגדים חד משמעית, ללא גמגום או קריצה, לכל פעולה שתהפוך את יש"ע למערב פרוע של ירי עצמאי או חיסולים אקראיים.

מעשים כאלה, מעבר להיותם חציית קו אדום והתעלמות מדגל שחור, הם עיבוי, העמקה והנצחה של הקו ירוק. הפלסטינים תרמו את מטעני הצד ומארבי הירי ללבנוניזציה של השטח. האם אנחנו צריכים להוסיף לעניין את המיליציות החמושות?

כלל ראשון בשחמט הוא החשד הבריא שהתגובה הספונטנית ביותר שעולה לך בראש היא-היא התגובה שיריבך מייחל לה. אנרכיה ביש"ע היא ההזמנה הכי ברורה לכפיית המשקיפים הזרים לה משתוקק ערפאת.

לצערנו, לא מעטים גם מבני עמנו רואים בנו את המכשול היחידי ליצירת מזרח תיכון שקט ושלו. העובדות שסותרות תזה זו לא מצליחות לבלבל אותם. לא יעמדו לנו סבל החודשים הארוכים והסבלנות המדהימה שגילינו כדי לעצור את ה"עליהום" התקשורתי האדיר שהם מכינים לרגע שתימצא אצלנו חולייה חלשה שכזו.

אל נשכח שאת הנזק הגדול ביותר לימין מאז קום המדינה המיט עלינו מעשה הרצח של יגאל עמיר, והרגע שבו היינו הקרובים ביותר לביצוע טרנספר במתיישבי חברון על-ידי הממשלה היה בעקבות מעשהו של ברוך גולדשטיין. ההתנגדות הנחרצת ביותר למעשים כאלה צריכה להיות דווקא נחלתם של אלה שגורל ההתיישבות ביש"ע יקר להם. אין לי ספק שציבור מתנחלים רחב שמחזיק מעמד וחורק שיניים יישבר ברגע שייצאו אזרחים בשמו לפעולות רמבואייות של הרתעה או נקמה בערבים.

בשחמט אמנם אסור להניח ליריב לשחק תמיד בכלים הלבנים ולהישאר במגננה, אבל כל שחקן מתחיל יודע שיציאה מהכלים, איבוד עשתונות והפיכת הלוח לעולם לא יעזרו לשיפור המצב

נער הייתי ולמרות שטרם זקנתי הספקתי כמורה, לאסוננו, לעמוד דומע על קברם של ארבעה תלמידים שלי שנרצחו בפיגועי ירי. דמם זועק ומותם הצעיר מקומם, אבל ה' יקום דמם, ולא עולה לרגע על הדעת שמי מאתנו האזרחים, עם כל הזעם, ימנה את עצמו לשליח האל בנושא זה.

סיפור מתסכל לסיום

ארזתי לפני כשבועיים את ששת ילדי לנסיעה מהיישוב אפרת לירושלים. היה זה בצוהרי היום, אחרי היסוסים כבדים ושינון הוראות הבטיחות באוזני הילדים. כשלעצמי תכננתי איך להגיב בבלימה במקרה של רכב עוקף שקנה מזדקר מחלונו.

לפתע קורה הסיוט - רכב מלא בצעירים פלסטינים עוקף אותי, מאט ונשאר צמוד אלי. זיעה קרה. החלון נפתח באיטיות וצעיר שולף מול עיני ועיני ילדי המבוהלות את אצבעו ועושה לנו תנועות ירי לקול צחוקם הפרוע של חבריו לרכב. היותנו ציבור שומר חוק במצב שכזה הוא עבורם סיבה לצחוק.

אין ספק - קשה להבליג, אבל לנו האזרחים האפשרות השנייה פשוט לא קיימת.

דוד מוריה, ראש ועד מתיישבי אפרת