מכתב לבת-דודתי

ביום ו' (13.7) קראתי ביומון הפלסטיני "אל-איאם" את תרגום מכתבך ב"ידיעות אחרונות", בו טענת כי את "מודאגת". קראתיו יותר מפעם אחת, בכעס מהול בכאב. לא הצלחתי להירגע, ולכן גם ביטלתי תוכנית לטיול סוף השבוע בתל הסמוך לביתי, פיסת הקרקע היחידה שהמתנחלים עוד לא גזלו מאתנו.

את שואלת, מה רוצים הפלסטינים, ומה השיגו עד עכשיו. במקום תשובה בנאלית שאנחנו חותרים לחופש ועצמאות, וזקוקים לחירות בצורה מטורפת, אגולל סיפור מחיי היומיום שלי. גיבוריו הם חמשת ילדיי, החיילים, ואנוכי. מקום ההתרחשות: בין רמאללה ומחנה ג'לזון. הזמן: בין שמונה לאחת וחצי בלילה.

אינני פוליטיקאי. אני שקוע בכתיבת סיפורים קצרים. אני אוהב לחיות ואוהב את המולדת שלי. אינני אדם דתי, ואני מכבד את אללה בדרכי. אין לי בעיה עם היהודים בגלל יהדותם. אבל יש לי בעיה עם יהודי שמשווה אותי למקק, ואחר כך עולה על חלקת האדמה שלי, עוקר עצי זית, הורס את הבית שלי כדי לבנות על חורבותיו בתים חדשים.

בת דודתי היקרה. לפני 4 ימים הגעתי עם חמשת ילדיי למסיבת הפתיחה של פסטיבל הילדים ברמאללה. התמוגגתי כשראיתי אותם צוהלים ורוקדים בתוך קבוצה גדולה מאוד של בני גילם, בהופעה של הזמרת רים אל-בנא מנצרת. מחאתי כפיים יחד עם הילדים שלי, וזמזמתי את מילות השירים. לשעה קלה השבתי לעצמי את ילדותי שגנב הכובש הישראלי. כשהילדים שרו וקיפצו בשמחה, נראה לי שהם מבקשים לקטוף את הכוכבים. בעצם, למה לא?

לקראת שבע בערב קרעתי אותם מהנאתם, כדי לחזור הביתה, למחנה ג'לזון, במרחק 7 ק"מ מרמאללה, במה שמוגדר כ"אזור בי". הילדים שלי, אחרי חודשים ארוכים של הפצצות מהאוויר, יריות, הלוויות של ילדים, פצועים והרוגים, מיאנו לעזוב את הפסטיבל. הם צווחו ורקעו ברגליים, אפילו קיללו בכעס. מה הפלא? כמה שמחה יש בחייהם?

אבל אני התעקשתי להכניס אותם למכונית הצנועה, ואחרי שעברנו את המחסום הפלסטיני נתקענו בטור ארוך של מכוניות. מיד ידעתי, זה המחסום הישראלי הארור. החום היה כבד מנשוא. מרבית הממתינים היו בני משפחות פלסטיניות שחזרו מחתונה. ילדים צרחו במכונית בחמש שעות ההמתנה שנגזרו עלינו. נהגים הפעילו את הצופרים בקולי קולות מרוב ייאוש. נשים נאלצו לחלוץ שד לתינוקות, לעיני כולם.

רק באחת וחצי בלילה הגעתי לראש התור. חייל ישראלי, אולי בן 20, עמד ליד טנק וג'יפ צבאי. מסרתי לו את תעודת הזהות שלי וחייל אחר בדק אותה במשך רבע שעה בתוך הג'יפ. בזמן הזה שאלתי את עצמי: האם הם קראו את "אוהל הדוד תום"?

מאוחר יותר הכנסתי את הילדים השקועים בשינה עמוקה למיטותיהם, ועד אור הבוקר ניקרה במוחי השאלה: למה עלינו לשלם מחיר יקר כל כך תמורת בילוי של ילדים קטנים, שעוד לא הספיקו לשמוע על הסכסוך הערבי-ישראלי. בבוקר הגיעו הילדים למיטה שלי ושאלו, אם אסכים לחזור איתם אל הפסטיבל, ואני לא ידעתי מה להחליט. אני שואל אותך, בת דודתי, עכשיו את יודעת מה אנחנו רוצים?

(תרגמה מערבית, סמדר פרי)