האלבומים הגדולים של הגל החדש

פאק!! כולם במערכת צעירים ממני. מה גם שהודיעו לי שצריך לבחור 15 אלבומים שמייצגים את הגל החדש. 15 אלבומים? הרי זו היתה התקופה המלהיבה בחיי. אולי מפני שלא נשאבתי לתוך השחור והדיכאון (למעט בגדי העור, עניבות העור ומגפי השפיץ), אלא התענגתי עליו. ממועדון למועדון, מהופעה להופעה, בחורף ובקיץ, תמיד היה חשוך ומלא עשן וממילא זה לא שינה כי משקפי השמש הכהים שימשו הגנה מהסתנוורות בחוץ בבוקר, כשהשמש שמעולם לא נצפתה זרחה בביישנות, מנסה לנצח את הערפל האירופאי.
היה גל חדש אמריקני, ישראלי, גרמני, וכולם היו מצוינים, אבל למעשה, כשמדברים בארץ על גל חדש, זהו הבריטי: הדכאוני, השחור, זה ששלט בלבוש ובהרגלי השמיעה והבילוי בתל-אביב של ראשית שנות ה-80 (ויסלחו לי הערים האחרות).
נכון, אם הייתי נאמן להיסטוריה הייתי כולל ברשימה שלי, שעדיין לא סגורה כי כל רגע אני נזכר בעוד תקליט, גם סקא, כי איך אפשר בלי הספיישלס, מאדנס, הביט ופאן בוי טרי? או את ה"פאוור ניו-ווייב", עם ביג קאונטרי, הסקידס ואלארם; ואת שרידי הפאנק שהשתלבו בסגנון החדש כמו ה-"Only Ones", האנדרטונס, הסטרנגלרס, הקלאש והג'אם? והעופות המוזרים כמו "פאד גאדג'ט", רובין היצ'קוק וניקי סאדן? והמשוררים, יאן דיורי ואלוויס קוסטלו, או היציאה החד פעמית של ניק קייב ומסיבת יום ההולדת שלו? איך אוכל להעביר רשימה שלא אכלול בה את מאגזין, למשל? וגם אלו ששלטו במצעדים כמו דוראן דוראן, וחבורת מועדון "הבליץ" והניאו-קלאסיקנים כמו "קלאסיק נובו"? ואדם אנט? וג'ון קןפר קלארק? והנשים - לנה לוביץ והייזל אוקונור, היחידה שהצליחה לשיר בלדת גל חדש רומטית ב"זכוכית שבורה", סרט הניו- וויב הייצוגי?
כל רגע אני נקרע מחדש כי תקליטים זנוחים מביטים בי בכאב ובאכזבה. הנה בואי, האיש שהכריז "אני הוא הגל החדש" ב-1978 והביא יחד עם בריאן אינו את טרילוגיית ברלין המשובחת שלו - "LOW", "הירוס" ו"לודג'ר" - וקינח ב"מפלצות מפחידות" ב-1980. קשה, קשה מאוד הגל החדש עם התסרוקות המשונות (זוכרים את "להק שחפים"?), עם הריקודים המשונים (הקליפ "עולם מטורף" של "דמעות במקום פחדים"), עם הרובוטיות של גארי ניומן והקליפים המדהימים של מאדנס. בקיצור, תקופה קצרה של שלוש-ארבע שנים, מ-1978 ועד 1982, שפתחו את המוזיקה לכל סגנון אפשרי והכשירו את הקרקע מתוך המחנק של המועדונים והעניבות הסגורות והחונקות ליציאה אל החופש, אל הגבולות הבלתי נגמרים של הרוקנרול, למה שקורה מאז, למה שעוד יכול לקרות.
אז הנה הם באים, ויסלחו לי כל אלו ששכחתי, לזיקנה יש גם מחיר לא תמיד נעים, וגם אם נזכרתי באלבום כלשהו, אני לא תמיד זוכר היכן הוא נמצא.

1. “The Psychedelic Furs - "The Psychedelic Furs

האלבום הראשון (שעלה לי, כך על העטיפה, 3.99). באטלר וחבריו התפרסמו רק מאוחר יותר עם "יפה בוורוד", אבל בתקליט הזה הם שמנוניים, סמיכים, עתירי גיטרות גדולות מהחיים ותיפוף עצבני כנהוג באותם ימים. יש גם משקפי שמש כהים והקול האדיר של באטלר. ההופעות שלהם היו הדבר הכי מדהים בראשית שנות ה-80, ומי שראה לא יוכל לשכוח לעולם.

2. “Visage – "Visage

חבורת נהנתנים לונדונים בהנהגת סטיב סטריינג' וסקוטי אחד, מידג' יור מאולטראווקס (איך שכחתי את וינה ?) הקליטו את המופת האלקטרוני הזה וליוו אותו בקליפ מהפכני, דבר נדיר באותם ימים, ללהיט ההורס Fade to Grey. היה חביב מאוד במועדונים ודרש לבוש יצירתי במיוחד.

3. "Cocteau Twins - "Head Over Heel

הצמד הדכאוני מסקוטלנד עם אליזבט פרייזר, שעדין עושה חיל בפרויקטים עכשוויים (מאסיב אטאק), גיטרות חלומיות ומנסרות, מכונות תופים רצחניות והקול המלאכי הענוג שבוקע מהפה ששייך בחורה הכי מוזרה ביקום.

4. "This Mortal Coil - "It'll End in Tears

גם כאן, בפרויקט של 4AD שמסכם את הגל החדש, מככבת אותה אליזבת, ולצידה האוורד דיווטו מ"מאגזין", ליזה ג'רארד מ"מתים יכולים לרקוד", באסופת הדיכאון האולטימטיבית ששבתה את ליבם של עורכי מוסיקה רגישים בתוכניות הלילה של גל"צ.

5. "Virgin Prunes - "If I Die, I Die

הרכב מדבלין, חברים טובים של יו-2 בהנהגת גאווין פריידי, בגוטיקה כאוטית, שבטית. כל קלטת שלהם שהגיעה לארץ נחטפה מיד ועברה מיד ליד. שם אפשר היה לראות את החברים עירומים, או לבושים בקרעי לבוש, מתפלשים בבוץ, זועקים וממלמלים שורות שנטלו ממאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, כמובן לצלילי גיטרות צורמניות במיוחד והלמות תופים. ההפקה היא של קולין ניומן, איש ווייר ובעלה של מלכה שפיגל.

6. "The Fall – "Hex Enduction Hour

להקה של איש אחד ונאמנים שפוטים. האיש, מארק אי. סמית, צנום וגמלוני, צועק את השורות הפוליטיות שלו עם מגאפון - האיש הזועם, הבלתי מובן, הרודן ששלט בהרכבי ענק עם שני מתופפים וגיטריסטים גאונים שסבלו מנחת זרועו אבל המשיכו, כי גאון לא עוזבים ככה סתם. הסיפורים האישיים על האישה שעזבה והמוזיקה למחול שחיבר למייקל קלארק - כל אלו משאירים אותו בפנתיאון השמור לגדולים באמת.

7. "The Associates - "The Affectionate Punch

בילי מקנזי המנוח, אחד הקולות הגדולים של הרוק בכלל, ואלאן רנקין; צמד סקוטי שהיה הנשמה האבודה של הגל החדש, עם שירה אופראית וגיטרות חודרות שאפיינו את הסגנון, וכמובן התיפוף העצבני. דיכאון, דיכאון, ועוד פעם דיכאון, עד אין קץ. בפעם הראשונה ששמעתי אותם לא האמנתי שיכול להיות צליל יפה ונוקב כל כך. אבל אחרי תקופת זהב קצרצרה באה השקיעה, ולפני מספר שנים ההתאבדות הכואבת של מקנזי.

8."Heaven 17 - "Penthouse And Pavement

הסתעפות של הליגה האנושית, ויש האומרים המעניינת יותר. אלקטרוניקת פופ מופתית עם בלוריות נכונות וחליפות של אנשי עסקים, בית הספר הבריטי להפקה, ומעל לכל הקולות הנמוכים האלה, שהטעו אז לחשוב שמדובר בזמרים, כשלמעשה שירתו את ההפקות המתוזמרות היטב. אגב, הם עשו לטינה טרנר את הקאמבק הראשון שלה והיו בין הראשונים ששילבו אלקטרוניקה וסול באופן מוצלח.

9. (Simple Minds - "New Gold Dream" (81-82-83-84

עוד להקה סקוטית, לשם שינוי, מצליחה. ג'ים קאר וצ'ארלי ברצ'היל היו פאנקיסטים שעשו מוזיקה ניסיונית עד שעלו על שילוב נכון בין קלידים וירטואוזיים לגיטרות נוסח יו-2 (שתמיד היו צעד לפניהם ונשארו כאלה).
בחורים יפים, שידעו להופיע והרגיזו את שרון מולדאבי (סליחה שרון, זו לא ביקורת, רק עובדה). בתקליט הזה כל שיר מנצח, כל שיר הוא הימנון חושני וחלקלק. אחד מהתקליטים האופייניים ביותר לתקופה, מאוד רומנטי, אבל עטוף בצלילים מנוכרים כיאה.

10. "Wire - "Chairs Missing

להקת פאנק לשעבר בהנהגת קולין ניומן. ממבשרות הצליל המונוטוני אבל העשיר, עם אחת ההפקות הראשונות של הגל החדש שנגעו בניסיוני והצליחו לתרגם אותו ולכופף אותו למשמעת של שירי רוק ופופ קליטים. העובדה שהלהקה אף פעם לא זכתה להצלחה מחוץ להערכה ביקורתית היא אחת הפאשלות הגדולות של המאה העשרים. לשמוע ולא להאמין לחיוניות ולדמיון שאפשר למצוא בתקליט בודד.

11. "Sioxsie And The Banshees - "Juju

מי שבארץ נהנו לכנותה "הכוהנת הגדולה של הגל החדש" היתה מזדנבת של הסקס פיסטולס, שיחד עם הבאסיסט סטיב סברין, הגיטריסט (החולה תמיד) ג'ון מקגיי והמתופף באדג'י עשו את הנוסטלגיה של הגל החדש למה שהיא היום: איפור כבד, בגדים שחורים, הרבה יללות שהיסוו חוסר יכולת לשלוט במנעד קולי כלשהו, ובכל זאת - גל חדש במיטבו. שני הגיטריסטים של ההרכב השני היו לחילופין מקגיי ורוברט סמית (מהקיור). באדג' היה סימפוניה שלמה של תופים, המון אופי, קליפים מרהיבים וחלוציות בתחום המוזיקה השבטית. בשלב מסוים זה הפך עמוס מדי ובומבסטי, ואז כולם אמרו יפה שלום ונפרדו.

12. "XTC - "English Settlement

אולי היפה באלבומים של ראשית שנות השמונים. עוד להקת פאנק של אנגלים אקסצנטריים, בהנהגת אנדי פרטרידג' הבלתי נלאה, שעברה בדיסק הזה לנגן בכלים אקוסטיים מוזיקה עם ניחוח של פולק אנגלי, טקסטים שנונים ומחודדים, שירי פופ שבוחנים פעם אחר פעם את היחסים שבין הכלים בלהקת רוק קלאסית וחופרים פנימה. בתקליט הזה נעשה אחד הניסיונות הראשונים לשלב מקצבים אפריקנים ושבטיים בשיר פופ קצר, אבל, לא לטעות, הרבה עוצמה וכוח יש כאן, והם סוחפים ללא רחם.

13. "Joy Division - "Unknown Pleasures

אם-כל-האלבומים של הגל החדש. הלהקה המנצ'סטרית שהביאה את הדיכאון לשיאים הראשונים של התקופה. אחרי שנקראו "ורשה" ועשו פאנק מיוסר, ואחרי שבמנצ'סטר הוקמה חברת התקליטים פקטורי - סממן תקופתי נחשב - הוקמה הלהקה. הגיטרה של ברנרד סאמנר היתה קצרה, נוקבת וטורדת במינימליזם שלה; השירה של יאן קרטיס ניסתה לעבות עוד יותר את הקול של ג'ים מוריסון; על הבאס ניגן פיטר קוק והוא מנגן בו כמו בגיטרה עם צליל של גיטרה; התיפוף היה אבטיפוס של התיפוף המונוטוני החדגוני, צליל ריק, מייאש, קודר, שחור. פלא שקרטיס התאבד אחרי שני אלבומים?

14. Fire Engines - "Aufgeladen Und Bereit Fur Action Und Spass"; Josef K - "Endless Soul"; Orange Juice - "Texas Fever

מקבץ סקוטי מהתקופה בה כינו את גלאזגו "הצליל של סקוטלנד הצעירה", והיו שם גם ה"בלו בלס" ואצטק קאמרה, היחידים שזכו להצלחה מסחרית של ממש. "ג'וזף קיי", למרות שהיו מאדינבורו (אוי ואבוי בעיקר אם אתה גלזגואי) ניגנו ריפים קצרים, מתגלגלים ונוקשים; "פייר אנג'נס" היו קיצוניים עוד יותר עם מהירות מסחררת מבהילה כמעט. בראשית שנות ה-80 הם חיו זה לצד זה - הצליל השקט והרגוע של אצטק קאמרה והעצבני התובעני של האחרים - אלא שלהישגים של ממש הגיע אדווין קולינס ו"מיץ תפוזים", ממבשרי השילוב בין גל חדש לפאנקי וסול. קולינס אחד הגיטריסטים המוכשרים בימינו (A Girl Like This) גייס לתקליט המהפכני הזה את מפיק הראגיי דניס בוויל והפך את חוסר יכולת השירה שלו לכלי מוזיקלי לגיטימי לחלוטין.

15. "Human League - "Dare

האבא והאמא של הפופ האלקטרוני ושל התסרוקות המוזרות והריקוד הרופס, עם כל הלהיטים הענקים, שממש לא בא לי לחזור על השמות שלהם כי מי שלא מכיר... נו, באמת.