סקס ומקדש הניו-ווייב

לכתוב על הפינגווין. לכאורה אין פשוט מכך, שהרי הפינגווין התחיל כמועדון וגמר כקלישאה אורבנית שלעסה עצמה לדעת, מעין אלטלנה של חיי הלילה התל-אביבים: גם אם לא היית שם, בטוח שהיית שם. אבל בכל זאת המשימה להעלות בכתב זכרונות מימי הפינגווין התחוורה כלא פשוטה בעליל; היא דרשה אוורור מסיבי של כל מיני תאים אפורים שעקב מינונים קטלניים של אדי אלכוהול, עשן, סאונד מפוצץ וחומרים לא מזוהים נוספים נחסמו לחלוטין, כל זאת על מנת שאוכל לשחזר את השנים 82'-83' כשאני בת כמעט 17, מלצרית (איומה במיוחד) וברמנית (מזדמנת) במשך כשנה וחצי במה שהפך למקדש הניו-וייב התל-אביבי.
ההתרפקות על התקופה הזו, ברוח הרטרו האופנתי לאייטיז, מזכירה לי רצועה שרוטה בתקליט שחוזרת על עצמה שוב ושוב באופן לא רצוני: קחו את מאי-יוני 1982, אז כמו עתה, רוחות מלחמה צפויה מראש, מיותרת ובלתי נמנעת באותה מידה, מנשבות באוויר; אז כמו עתה, האריק שרון נשאר אותו אריק שרון, והייאוש לא נעשה יותר נוח. בגין, בהתקפת אופוריה מזדמנת, מבטיח שהארץ תשקוט לארבעים שנה, ובגני התערוכה מתבטל "עקב המצב" פסטיבל להקות רוק בינלאומיות, אבל תל-אביב אינה מאמינה בדמעות, ופחות מכך בהבטחות סרק של מנהיגים. עדי מילשטיין, אקס-מדורניק נהנתן ונמרץ, פותח מועדון חדש בשם פינגווין קלאב שבכלל התכוון בהתחלה להיות סוג של פיק-אפ בר. בהתחשב בעובדה שחיי הלילה הנחשבים של ת"א דאז היו ממוקמים בצפונבוניאדה של רפי שאולי, גם המיקום היה תמוה: צומת יהודה הלוי-אלנבי, ממש מול הדואר, אזור מפויח ומעושן ביום, ושומם (אפילו מזונות) בלילה. גם פנים המועדון לא הסתמן כמבטיח במיוחד: מדובר במרתף מכוער להפליא שקירותיו מכוסים במראות, מואר באור כחלחל משל היה אקווריום, מקום שבגלגוליו השונים הספיק לשמש כמועדון גייז וכאולם חתונות (וכמזכרת מאז נותרו בכניסה טפט פרוותי מחריד ונברשת קריסטל אימתנית). הימים הראשונים אחרי הפתיחה הושפעו קשות מהמלחמה שבחוץ, נדמה היה שהמקום הולך לגווע מעצמו, אבל תוך חודש-חודשיים קרה הבלתי ייאמן והפינגווין ברא את עצמו מחדש.

למה דווקא הפינגווין?

למה דווקא? לא ממש ברור. אולי נוח להאמין שהפינגווין תיפקד (בשלב כלשהו) כשלוחה אוטונומית של לונדון, אמסטרדם או ניו-יורק, אבל בפועל, הרווח בין רחובותיה המיוזעים של ת"א לבין הפינגווין היה פריך למדי. בסך הכל, מכיוון שגם אסקפיזם הוא סוג של אמירה או ריאקציה למציאות, ממש בזמן שהטנקים של צה"ל פילסו דרכם במבואות ביירות, נוצר בפינגווין תמהיל תל-אביבי ייחודי שכלל ניצולי בוהמה מזדקנים יחד עם ילדות פאנקיסטיות מכיכר דיזנגוף בגרביים קרועות, חצאיות מיני וסיכות ביטחון בלחי, יחד עם ילדי גל חדש באיפור עיניים שחור, תספורות מעוצבות ונעלי שפיץ עם בני עשרים פלוס, שהיו החבורה שנתנה את הטון הדומיננטי במקום, רבים מהם מוזיקאים או אנשי תקשורת צעירים שמצאו אלטרנטיבה מוזיקלית-אופנתית-תרבותית בדאונטאון ת"א.
בניגוד לדימוי המנוכר והריקודים האוטו-ארוטיים מול המראות, האנרגיה של הסקס בחלל המועדון היתה כה בוטה ומפורשת, עד שכמעט ניתן היה להריחה באוויר (כן, היו זיונים בשירותים). המחסומים נפלו בהשפעת החומרים השונים, האלכוהול והביטים של המוזיקה שפעמה ללא הפסקה. בכלל, המוזיקה, יותר מכל, היתה הדבר האמיתי: ניו ווייב, סקא, רומנטיקה חדשה או פוסט-פאנק, אנגלית ברובה, גרמנית בחלקה, מנוכרת, דכאונית, מונוטונית לעתים, אבל גם קצבית וסוחפת: קילינג ג'וק, בלאמנש, ילו, טוקסידומון, שריקבק, באוהאוס, אסושיאטס, קראפטוורק, גנג אוף פור, ג'וי דיויזיון, מינימל קומפקט, מאדנס - אלו חלק מהשמות שעולים כרגע בזיכרוני.

נימוסים רעים בשלוש בבוקר

עבודת המלצרות, כידוע לכל מי שחווה אותה על בשרו, היא עבודה כפוית טובה ומייאשת במיוחד, ואכן, בתור עובדת קשת יום הייתי מוצאת את עצמי מדי ערב מול המראה לובשת מיני קצר מדי, נועלת מגפיים גבוהים מדי, ושמה קצת יותר מדי איפור, ואז יוצאת אל עמל לילי שכלל לרוב הגשת בירה ו"סן פרנסיסקו" ( גרסת הווייט-טראש למשקאות: קומבינציה היסטרית של כל המשקאות הלבנים ביחד עם קצת מיץ תפוזים וגרנדין על מנת להמתיק את הזוועה). על הבמה ניתן היה לחזות בפורטיס עם "ז'אן קונפליקט" מתפתל בתנועות אפילפטיות מול המקרופון, במאדאם אי של נטי וייסמן, או ביחידה לטיפול נמרץ של שולץ, שהופעתה הראשונה, וכמעט האחרונה, לוותה באמבולנסים מחוץ לרחבת המועדון. הטקסטים, ספק אנגלית ספק ג'יבריש, לא היו העיקר, העיקר היה הרעש, והצליל הדומיננטי היה צליל הסינתיסייזר.
כנערה פרקטית במיוחד שהעדיפה לעשות כמעט הכל חוץ מלעבוד, השעה שלוש לפנות בוקר היתה השעה לה ציפיתי בכיליון עיניים, אז, בדומה לסינדרלה, הייתי רשאית להשיל את מגשי ולהצטרף לגרעין הקשה של המבלים, קבוצה שעל-פי חישוביי הקטנוניים לא מנתה יותר מכמה מאות אנשים, שהגיעו מדי לילה למקום. הפעילות לא שבקה לרגע. בעמדת הברמנים ניתן היה למצוא אושיות חיי לילה לעתיד כמו שולץ או אורי שטרק, על מדרגות המועדון מיצגים אנושיים באדיבות בועז תורג'מן וחבורתו, את חיים (אדם) כהן ניתן היה לראות עם ביריות ואיפור כבד מבצע ליפ-סינק למופע הקולנוע של רוקי. אבל התופעה המבורכת באמת היתה הגל הנכבד של להקות בינלאומיות שנחתו להופעות בטריו פינגווין-ליקוויד-קולנוע דן, ואת חבריהן ניתן היה למצוא במקרים רבים לפנות בוקר, מרוחים על הבר בפינגווין יחד עם המקומיים. די אם אזכיר את שריקבק, שנתנה שאו אדיר, סוזי והבנשיז שלה בלווי רוברט סמית מהקיור (ששנא כל רגע בת"א), קלסיקס נובו עם הסולן הקירח בעל המנעד האופראי, בי מובי, להקה של יפיופים בריטיים בנוסח דוראן דוראן, שלא ממש הצליחה אך השאירה כמזכרת את ה-"Nowhere Girls", שהפך למעין המנון של המקום; הבד מנרס, להקת סקא בריטית פרועה במיוחדך (שכמו ביבי נתניהו, באה, הרסה ועזבה) וזה רק כדי לתת לכם את הטעם.
זה נמשך עוד בערך שנתיים-שלוש, אחר כך דעך המקום בגרסתו הראשונית, ולמרות אינספור פתיחות מחודשות של המקום במשך שנים, בהתמדה בלתי נלאית, שלא הייתה מביישת גם את שמעון פרס, קשה לומר שזה נשאר אותו דבר.