שאלת האוזן הכרויה

"עור" הוא סיפור של קולות משתלבים בדיסהרמוניה מוחלטת, וזה בכלל לא רע. קול אחד שייך לאנה, לשעבר מרוסיה, לשעבר פקידה בחברה נכלולית בבורסת היהלומים, וכעת רקדנית ב"מועדון הבורסה". יש לה קול יבשושי וענייני כשהיא מכניסה את הקורא לנבכי עולם היהלומנים. יש לה קול רומנטי עד בחילה כשהיא כותבת מכתבים שלעולם לא יישלחו לאהוביה שכבר לא נמצאים לידה. יש לה קול של ילדה מוכה כשהיא מדברת על אמה המתה ("הפרה") וקול אחרון, קשה מכולם, כשהיא מדברת על בתה ("הילדה") בניכור שלאחר ייאוש, חף מרכות ומאהבה.

הקולות לא מתחברים זה לזה, כמו בחייה המפורקים של אנה: כדי לשרוד במועדונים ליד הבורסה הנוצצת, צריך לפתח סכיזואידיות מסויימת. לא לחשוב על עצמך כעל אובייקט למרות שזה בדיוק מה שאת, ועוד אובייקט המופעל בזרמי חשמל קטנטנים שגברים שולטים בהם כדי ש"תרקדי" כמו שהם רוצים לפני שאת יושבת עליהם. אנה מצליחה בזה, ובסוף הספר גם מצליחה להשתחרר מזה.

אבל אם נדמה שרונית ידעיה הצליחה במעשה ספרותי קשה, אז רק נדמה. כי למרות האהדה האוטומטית שקוראות יכולות לפתח לאנה, דפוקה וזרוקה בגוש דן, אחרי ילדות קשה, עזיבה טראומטית של אבי ילדתה, קשיי פרנסה, הדרדרות למועדון – כמעט כל מקדמי האהדה נעלמים כשנוברים קצת בדמות שמובילה את הסיפור, ומגלים שבעצם אין דמות. יש שלל סטראוטיפים.

המילה "סטראוטיפ" הופיעה בשפה האנגלית לראשונה ב-1804. המינוח לקוח מעולם הדפוס העיתונאי. סטראוטיפ הוא מטריצה, מסגרת קבועה לכמות מסויימת של מלים ותמונות. אנחנו משתמשים בו בהשאלה כדי לדבר על דמויות שטוחות, בובות קרטון מילוליות, שיוצרים מייחסים להן "תכונות" או "סיפור" שהוא "אופייני" לדמויות ממוצא מסויים, מעמד חברתי מסויים או תפיסה עקומה מסויימת מאד. סלאח שבתי הוא דמות סטראוטיפית, וכך גם אנה ב"עור", אם תשכחו לרגע את "אנה O של פולין ריאז'".

אנה הגיעה מתישהו מרוסיה. היא מהגרת. את זכרונותיה משם אפשר למצוא בכל דיווח עיתונאי אודות שלהי העידן הסובייטי. ה"רוסיות" שלה, שאמורה להיות מרכיב חשוב בחייה (אחרת אפשר היה ליצור סתם דמות של עוזבת קיבוץ, אם יש דבר כזה, "סתם דמות"), מטופלת כאן בשטחיות מדהימה: שפתה של אנה אינה "עברית של רוסים". שיבושי הלשון שלה אופייניים לצברים לא יותר מדי משכילים. כשהיא נזכרת בחג המולד ברוסיה, היא קוראת לו "כריסמס" באנגלית ומשדכת אותו לזכרון של ביצת שוקולד, שדווקא מופיעה בחג הפסחא. כשהיא לא מדברת עברית, עולם האסוציאציות שלה לקוח כולו מסרטים הוליוודיים.

בשלב מסויים בקריאה, בערך בעמוד חמישים, נגמר חסד האמפתיה ומתחילה תהייה גדולה על אמינות הקולות הדוברים של אנה. מתוך תהייה קשה לבנות יחסי אמון עם דמות ספרותית. מתוך תהייה מתמשכת, מתקבעת הבעייה: לא מדובר כאן על "פערים בתחקיר". אי אפשר ליצור דמויות אמינות ספרותיות אמינות רק מתוך תחקירים. צריך לדעת להקשיב, לפתח רגישות למוסיקליות של משפט, אוזן כרוייה לרבדים של לשון, היסטוריה, תרבות: כל אלה פשוט לא נמצאים כאן.

יהושע קנז ויצחק בן נר הם שניים מסופרינו שניחנו ברגישות לשונית המאפשרת להם לברוא דמויות של "זרים" היושבים בתוכנו, מתוך הקשבה אמפתית לזרות. לעמוס עוז זה קצת פחות מצליח, כפי שיודע כל קורא חד-אוזן של "קופסא שחורה". אצל רונית ידעיה, כך נדמה לי, שאלת האוזן הכרויה כלל לא התעוררה.

וכך נשארנו עם הסטראוטיפ: רקדנית רוסיה במועדון של חרמנים. קצת יותר טוב מ"זונה רוסיה", אבל לא בהרבה. מה יציל את אנה מן המטריצה אליה נדחקה בגלל היוצרת? כמעט כלום. גם לא המתח העלילתי המדומה סביב נסיונותיהם של יהלומנים נכלוליים לעשות מכה, כי המתח פוקע ביותר מדי הערות מטרימות. ולמרות כל אלה, נדמה לי שהספר יהיה רב מכר, לשבועיים-שלושה לפחות, בגלל קוראים שאוהבים להציץ לעולמות לא מוכרים, כמו העולם הלילי שמתחת לבורסה. מי שדחוף לו להציץ, שיקרא.

"עור" מאת רונית ידעיה, הוצ' כתר