ללא ערך מוסף

לא הכרתי קודם את השם שרית קדם, העורכת הראשית של "המוסף", מגזין הטלוויזיה השבועי של ערוץ 8 בכבלים, שישודר החל מהשבוע בכל יום שישי ב-21:00. האם הוא הזוי, כשמות המנחים המצויירים של המגזין, סמדר ועמוס, או אמיתי, כמו שמות "המבקרים" שלו, רון מיברג ורונאל פישר, או של גיבורת כתבת הפרופיל ורדה רזיאל-ז'קונט. מפני שאם מאחורי השם עומדת עורכת בשר-ודם מקצועית וממשית, ולא דמות פיקטיבית כמו סמדר או עמוס, היא בטח לוקה בהתבטלות עצמית מול איקוני-תרבות, עם/בלי מרכאות, כמיברג, פישר, רזיאל-ז'אקונט-ויזלטיר, אורי מילשטיין, ג'ולי שלז או אדם ברוך. היא פשוט מניחה להם לעשות כרצונם במגאזין החדש והארוך - 80 דקות (!!!) של נצח. האם ייתכן ש"שרית קדם" הם פסבדונים, נאמר של רון מייברג, שגם מופיע כאחד ה"מבקרים", וגם אחראי, לפי כותרות הסיום, לבימוי חלקו של אדם ברוך בתוכנית? לא. לא יכול להיות.

חשבתי, מוסף-תרבות של ערוץ שמונה. מה רע? והנה, לא מוסף-תרבות, אלא מוסף כללי. כי הכל תרבות מקומית, בעצם. כמו בעתונות סופשבוע. אך מוספי סוף השבוע בעתונים נבנים מהשבוע שהיה, סיכום, פרשנות, גילויים מאחורי הקלעים וכאלה. לא כאן. "המוסף" מס' 1 שראיתי בקלטת, יכול להיות גם מס' 2, 3 או 35, מצד טיפולו בהוויה המיידית, באקטואליה, בחדשות. רק אדם ברוך, בטור אישי קצר, מטפל בדרכו שלו, מקצועית ורהוטה, במשך שתי דקות, בנושא מעיק בעכשוויותו, פדיון שבויים – המדובר בשבויי לבנון – על פי ההלכה ועל פי מציאות ימינו. אך גם מבלי להשמיט את טורו זה מהתוכנית, יכול ערוץ שמונה להריץ את המוספים שלו באינסוף שידורים חוזרים, ככל תוכנית קנויה. הרי הרייטינג אינו משחק כאן.

אז מה היה ב"המוסף"?

"המבקרים", מיברג את פישר, יצאו, ברכב ובסירה, לבקר (מכאן, כנראה, נגזרה הגדרתם כ"מבקרים") את אורחיהם, שנבחרו לפי מפתח עלום: ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, פרסונה-נון-גרטה בתקשורת הישראלית - פרט לכתבות חוזרות, הממחזרות את טענתו שהינו פרסונה-נון-גרטה ומוקצה מחמת מיאוס בתקשורת ה"ממוסדת", משום שהוציא לאור את האמת הנוראה על צה"ל ומפקדיו. "טוני הדייג, דייג" (כך מציגה אותו הכתובית), שפישר מתעקש בהערצה לדובב אותו על דייג, דגים ורשתות, מדבר דווקא על הסמים שהרסו אותו את משפחתו. ד"ר אנדרה וייסמן, שמתמחה בגמילה בסמים, מנסה להרוס את אשליית הרוגע לאלה שאינם יכולים לעבור את המציאות היומיומית שלנו בלי פילולות של וואבן או נומבון, ואברמנטו, בעל חנות-מעדנים גדולה, שהיא בטח במסלול השבועי של מיברג, מלמד אותנו מה ההבדל בין הרינג אשכנזי למטיאס מזרחי.

כ-30 דקות תמימות נמשך פרק המבקרים ב"המוסף". כל עורך ראוי לשמו היה זורק את האייטמ'ס התמוהים של אברמנטו והדייג מהמסע, ומצמצם את שני הנושאים האחרים למינימום של חמש עד שבע דקות כל אחד. וגם להם, אם יורשה לי, מחפש "מבקרים" אחרים. זה לא שמיברג (שתמיד התגאה שהוא מסרב להשתתף בתוכניות טלוויזיה, ונראה שיש לו סיבה מוצדקת להתחרט על שנכנע לייצרו, הפעם) ופישר הם עתונאים לא טובים, או שלא צריך לחפש מנחים ומראיינים לא לעוסים. אבל הראשון, בדמותו הדובית ובזווית הראייה הקבועה שלו (הסוונטיז, אמריקה), המצלמה פשוט לא מאשרת אותו. מה לעשות. בדיבורו המלומלם והמתפנק, נשמעים כאן הניסוחים המורכבים שלו, שהם מהוקצעים ברשימותיו בעתון, מקוטעים, מסורבלים ולא בהירים.

פישר, שיש בו חן, מתעסק יותר בעצמו, באהבותיו ובנטיותיו, מאשר בנושאים הלא-בדיוק-מוגדרים של השיחות – ו(לא נעים), אבל גם הגמגום מפריע. ויותר מכל, גברתי העורכת, החירות שהענקת להם לעשות את ראיונותיהם כלבבם, ממש בוזבזה כאן. אם מגיע עתונאי לבדוק מדוע ד"ר מילשטיין שנוא כל כך על אנשי הצבא והתקשורת, מוטב שיכין שיעורי-בית, כדי שלא לקבל כמות שהם את דבריו הידועים והנחרצים על צה"ל, מפקדיו, רבין המנוח, ואפשרויות טרנספר הפלשתינים שהוחמצו אחרי ששת הימים.

פרייזר, הגרסה הקשה

כ-25 דקות נמשכה כתבת הפרופיל של ג'ולי שלז, במאית ודוקומנטריסטית מצויינת, בדרך כלל, על הגב' הפסיכולוגית-שדרנית-סופרת ורדה רזיאל-ז'אקונט (להלן ור"ז'), מבלי שידענו לרגע אם שלז מעריצה את מושאת כתבתה או מתעבת אותה (ור"ז' עצמה מדברת על חלוקה כזאת, בהתייחסות הסביבה אליה). 25 דקות ארוכות להשמים מדברת ור"ז', בלי חוש-מידה וצניעות מיותרת וללא שמץ אירוניה עצמית, על עצמה וייחודה, בסלון שלה, לפני המחשב שלה, באולפן הרדיו, על ההליכון ובבריכת השחיה. עולמה כה מלא בור"ז'. וכשהיא לא מדברת על עצמה היא צועקת על מאזיניה, בתוכנית היומית שלה בתחנת-רדיו מקומית.

הנה ציטוט מדוייק ממה ששפכה, באגרסיה גדולה, על אם שביקשה ייעוץ בקשר לבנה: "תגידי לבן שלך בשמי שהוא אידיוט ממש. הוא הדבר הכי דוחה והכי מעצבן והכי מגעיל לגבי בחורות, בהתנהגות הזאת. אם יש דבר שהוא מעצבן ועולה על העצבים, זה גבר שכבר בפגישה השניה שולח ידיים(!). תגידי לו שהוא מתנהג בצורה דוחה, מקוממת, לא רגישה ואטומה. זה גורם לתחושה מגעילה. אוקיי? יופי. כל טוב. המאזין הבא?". פרייזר, שהוא מצחיק הרבה יותר, לא היה מצליח כל כך, כמדומה, להגדיר את תדמית עצמו דרך איבחון של אחד ממבקשי עצתו. גם כאן, עורך מקצועי ורחמן, שלא היה זורק את כל הכתבה הלא-ברורה וחסרת המשמעות, היה לפחות מכווץ אותה לרבע, למרות - או בשל - כבודה של שלז.

הזכרתי שהיתה גם כתבה של מוני מושונוב על האן. בי. איי. ששודרה פעם ב"זהו זה" ז"ל, ושגל זייד ניסה להעביר את שיר השיכור של אלכסנדר פן למציאות מצולמת? הזכרתי.

תמונת-תרבות או סיכום שבועי אין כאן. אז מה בכל זאת יש לנו ב"המוסף" 1? 80 דקות, שהיו יכולות להתכווץ ל-25; נושאים, כתבות וראיונות שלא עברו מסננת של בחירה והכנה מקצועיות, מראיינים ומרואיינים לא מתאימים, חירות עשייה שצריכה להיות לא רק לשמה, אלא כחלק מהסגנון יוצא הדופן. אה, כן, היו גם סמדר ועודד, שני המנחים המצויירים והפלצניים-במתכוון (קולותיהם של מיקי כפיר וסיוון שביט. דמויות ואיפיון מוצלחים, עם ליפסינג - תנועות שפתיים - בלתי נסבל, ואמירות שחלקן משעשע וחלקן טרחני – הכותב: רן שריג). האם המתכונת הזאת תחזיק מעמד, שבוע אחרי שבוע? האם תשתפר במתכונתה זו, עם הזמן? אשרי המאמין.