שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אמא, אני אמות צעיר"
    בלעדי: גבע קרא-עוז עם אמו ואחיו של הילל סלובק, גיטריסט הצ'ילי פפרס שמת ממנת יתר, ושומע על החלומות, החברות, אנתוני קידיס והסמים. "הם ניגנו אצלנו בבית כל ערב, אבל לא ידעתי מה בדיוק קורה שם"

    לילה אחד, כשהיה בן 16, יצא הילל סלובק לבלות בעיר לוס אנג'לס. יחד עם כמה מחבריו הטובים מתיכון פיירפקס שבעיר הוא הציב לעצמו משימה: להתפלח למסיבה בביתו של כוכב הרוק ג'ין סימונס, סולנה של להקת "קיס" - גנדרני ההבי-מטאל אותם העריצו סלובק וחבריו. מלבד החובות הברורות המוטלות על כל מעריץ - קניית תקליטים והליכה להופעות - הם נהגו לחקות גם את התלבושות והאיפור הכבדים שפרסמו את הלהקה בכל רחבי ארצות הברית.
    המשיכה לסגנון החיים ההוליוודי לא היתה מיוחדת לסלובק הצעיר, ואפיינה רבים מבני דורו שגרו בלוס אנג'לס, צעירים שבניגוד למיליונים אחרים ברחבי העולם, יכלו, באופן ממשי, לגעת בחלום. אבל להערצה של סלובק את קיס היה פן שונה במקצת. סלובק הזדהה לא רק עם הלהקה וסגנון החיים שהציעה (סקס, סמים ו... נכון, רוקנרול!), אלא גם עם הביוגרפיה האישית של ג'ין סימונס, גם הוא בעל שורשים ישראליים ידועים.

    עכו, לוס אנג'לס, טירת הכרמל

    סלובק נולד ב-31 במארס 1962 בעיר קטנה ורחוקה מאוד מלוס אנג'לס, עכו שמה. החיים בארץ הקודש לא היו קלים, וכשהיה בן 6 החליטו הוריו של סלובק לעזוב את המדינה הקטנה ולהגר לארצות הברית - תחילה לניו יורק, משם לניו ג'רזי, ואז מערבה ללוס אנג'לס. "החיים בארץ היו קשים כלכלית ולא מצאתי עבודה, אז החלטנו לעזוב", מספרת אמו של הילל, אסתר, בראיון ל-ynet.
    ג'ין סימונס נולד כמה שנים קודם לכן ביישוב קטן אפילו יותר, טירת הכרמל. שמו בלידה היה חיים ויץ. כמו משפחת סלובק, גם משפחת ויץ התקשתה להסתגל לחיים תחת שמי ים התיכון ועברה מערבה, בחיפוש אחר חיים טובים יותר.
    משפחת סלובק היתה משפחה יהודית אופיינית - מלאת אהבה אבל קצת חונקת. האם, אסתר, היא ניצולת שואה שעברה את מוראות גטו ורשה. היא שמרה על ילדיה, הילל ואחיו הצעיר, ג'יימס, מכל משמר. אבל המשימה לא היתה פשוטה. הילל אמנם היה תלמיד מצטיין וילד ממושמע למדי, "תמיד סידר את הצעצועים ונורא אהב את סבתא שלו", כדברי אמו, אבל קליפורניה של אותם ימים - בעצם, קליפורניה בכל הימים - היתה מקום מלא פיתויים לנער צעיר. והילל הצעיר, גיטריסט מתחיל ומתלהב, פגש חברים חדשים, שגררו אותו לעולם שונה ומסעיר.
    סימונס-ויץ גדל גם הוא בבית של ניצולי שואה, אבל זה לא הפריע לו להפוך לסופרסטאר במושגים אמריקניים. היו לו כסף, תהילה ונשים, היה לו הכל. והילל רצה להיות כמוהו. בסופו של דבר, המשימה צלחה חלקית בלבד. הילל הצליח לחדור למסיבה, לראות את סימונס ואפילו לגנוב חתיכת עוגיה של "קיס", שפניו של סימונס-ויץ נחקקו עליה. הילל לקח את העוגיה לביתו וריסס אותה בספריי מיוחד, שנועד לשמר אותה לנצח, מזכרת מהרגע הגדול. סלובק נגע בתהילה, אבל שנים מעטות אחר כך יחמיץ אותה – ברגע האחרון.

    גיטרה ומזרק

    ברבות הימים הפך סלובק לגיטריסט מצליח באחת הלהקות האהובות בלוס אנג'לס, ה"רד הוט צ'ילי פפרס", וגם לו נולד מעריץ. ג'ון פרושניאטה הצעיר הגיע כמעט לכל הופעה של הלהקה האנרגטית והתבונן בטכניקת הנגינה של סלובק בהערצה. "ניסיתי לנגן בדיוק כמותו. אנשים אומרים שיש לי סגנון משלי, אבל אני רק מנסה ללכת בדרכיו", אמר פרושניאטה בראיון כעבור שנים אחדות. אבל רגע אחד, סתמי ומיותר, ועם זאת כל כך צפוי, סיים את הקריירה של סלובק רגע לפני התהילה הגדולה. רגע אחד, שבו המזרק בביתו היה מלא מדי, והוורידים של סלובק לא עמדו במינון.
    הלהקה כמעט התפרקה, אבל בסופו של דבר מונה פרושניאטה הצעיר למחליפו של סלובק. האלבומים הבאים של הלהקה, "מודרז מילק", ו"בלאד שוגר סקס מג'יק" - שכלל, מלבד להיטי הענק "Under the Bridge" ו"Give it Away" גם שיר שהוקדש לסלובק, "My Lovely Men" - הפכו את הצ'ילי פפרס לאחת הלהקות הידועות ביותר בתולדות הרוק.
    סלובק המת נותר מאחור, אבל רוחו המשיכה לצעוד קדימה, עם הלהקה. פרושניאטה התמכר גם הוא לסמים, נזרק מהלהקה ושב אליה כדי להקליט את אלבום המופת האחרון שלהם "קליפורניקיישן". הוא גם הוציא אלבום סולו משובח, בו הוא מגולל את ייסורי הסם. הגיטריסט שהחליף את פרושינאטה בתקופות הקשות שלו היה דייב נבארו, מהמוצלחים שבנגנים, שגם הוא התמכר לסמים.
    סולן הלהקה, אנתוני קידיס, סיפר לא פעם בראיונות, כי הרגע הקשה בחייו היה מותו של סלובק, חברו הטוב מילדות. קידיס, שידע כי מצבו של סלובק קשה, לא הצליח לסייע לו. לאחר מותו של סלובק עזב את ארצות הברית לעיירת נופש במקסיקו והתבודד בה במשך חודש, במהלכו לא נגע בסם. הוא ויתר על המחשבות לעזוב לחלוטין את עסקי המוזיקה רוויי הסכנות ונשבע לעצמו להיגמל.
    קידיס הצליח לנתק את עצמו מההרואין, אבל ההצלחה היתה זמנית. ההרואין חזר לדמו, כמו גם חומרים מסוכנים אחרים. פעמים אחדות עמד בפני מוות של ממש, אבל שלא כמו סלובק - הוא שרד. עכשיו אומרים מקורות בסצינת המוזיקה של לוס אנג'לס כי קידיס נקי ומשתתף מזה שישה חודשים בפגישות אלכוהוליסטים אנונימיים.
    מלבד הפגישות, קידיס מקליט כעת עם חבריו אלבום חדש. ב-28 באוגוסט הם יגיעו לפארק הירקון לנגן חלק משיריו, ומבחר מרשימת הלהיטים האינסופית שלהם. הפארק צפוי להיות גדוש בבני נוער ומעריצים. "קליפורניקיישן" מכר בארץ 50 אלף עותקים, מספר עצום ללהקת רוק זרה. אלפי נערים בארץ גדלו על המוזיקה של הפפרס, על הקליפים המדהימים, על החופים הקליפורניים, על הקעקועים, הרוח השבטית ועל המקצבים השחורים בהשראת המפיק האגדי ג'ורג' קלינטון.

    "אנתוני היה חלאה"

    אם הילל סלובק היה נשאר בארץ, אין ספק שהיה מגיע להופעה כמעריץ. אבל הגורל הועיד לו חיים אחרים, והערב שהיה אמור להיות ערב הניצחון הגדול שלו, הערב בו הוא חוזר הביתה ומראה לכולם שגם ילד יהודי טוב מעכו יכול להיות כוכב רוק במונחים אמריקניים, כבר לא יקרה. "אני בטוחה שהילל היה מאושר אם הוא היה יכול להופיע בישראל", אומרת האם אסתר. "הוא מאוד אהב את המדינה ונהנה מאוד בטיול שעשינו בה כשהיה בן 14. אני שמחה שהצ'ילי פפרס מגיעים סוף סוף, ואני יודעת שהם רצו לעשות את זה כבר הרבה זמן, אבל השמחה פגומה, כי הילל לא יהיה שם".
    סלובק לא יהיה בהופעה, אבל חבריו ללהקה יהיו גם יהיו. המרדף בניסיון להביא אותם לארץ נמשך שנים, ולבסוף הצליח שוקי וייס להרים את ההפקה. כלכלית, ספק אם זה משתלם להם, אבל לפחות לפי דברים שאמרו בעבר, החברות עם הילל שכנעה אותם לבוא לישראל.
    סלובק הוא לא גיבור הרוק היחיד שמת באמצע הדרך, ויחסית לגיבורים אחרים ניתן לומר שמזלו שפר עליו. הצ'ילי פפרס לא שכחו אותו ולא התנערו ממנו. ג'יימס סלובק, האח הצעיר, מספר ל-ynet כי חברי הלהקה שומרים איתו על קשר גם עכשיו, 13 שנה אחרי מותו של סלובק ב-27 ביוני 1988. "הם מרימים אלי טלפון מדי פעם", מספר סלובק הצעיר, "וגם מבחינה כלכלית התמלוגים מההקלטות שבהן הילל השתתף מגיעים בזמן, כך שאין לנו טענות". האם אסתר קצת כועסת: "אף אחד מהלהקה לא מתקשר לדרוש בשלומי. אני מניחה שהם מרגישים אשמים, ובצדק, כי חלק מהאשמה הוא שלהם. את אנתוני, שגר אצלנו תקופה מסוימת, מעולם לא אהבתי. הוא היה חלאה. לא היה לו אכפת מרגשות של אחרים. הוא היה גונב ממני כסף כדי לקנות סמים. אמרתי את זה להילל, אבל הוא העריץ אותו".
    ג'יימס, כמו אח צעיר, השתרך אחרי אחיו הגדול וחבריו. "אלה היו זמנים נפלאים", הוא נזכר, "היינו מבלים המון במועדונים, בחופים ובמסיבות. זו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי".
    לאחר מותו של הילל הגיע אחיו לדירתו, לאסוף את חפציו. בין החפצים מצא יומן, שבו תיעד הילל את ההתמכרות לסמים ואת המאבק הכושל בניסיון להימלט ממנה. עוד הוא מצא בדירה אוסף עבודות אמנות מרשימות של הילל. לפני כשנה וחצי הוציא ספר הכולל את היומן וקטעי האמנות (אתר האינטרנט בו ניתן לרכוש את הספר נמצא בקישורים לכתבה, מימין).
    "הוא היה פשוט גאון", אומר ג'יימס, "זה היה הייעוד שלו, להיות גיטריסט ענק ולשנות את ההיסטוריה של המוזיקה. הוא היה הנגן הראשון ששילב ככה בין סגנונות שונים כמו הפאנק והרוק. כל מוזיקאי יודע את זה ומכיר בתרומה שלו. אני יודע שלבתי ספר למוזיקה בלוס אנג'לס באים עד היום תלמידים שאומרים למורים שלהם שהם רוצים לנגן כמו הפפרס, אבל זה בלתי אפשרי". והאם אסתר מסכימה: "כל פעם שאני אומרת מי אני, כולם זוכרים את הילל".

    גאה להיות יהודי

    ג'יימס מספר כי הילל התחיל לנגן בגיל 14. "הוא לקח שיעורים ממורים מקצועיים והתאמן המון בבית. אמא שלי תמכה בו מאוד ועודדה את זה. לא היה לה אכפת שהוא מנגן גיטרה ולא פסנתר או משהו כזה".
    האם אסתר נזכרת: "הילל קיבל את הגיטרה הראשונה כמתנה מהדוד שלו לבר מצווה. אני זוכרת את מסיבת הבר מצווה שלו היטב. שם, במסיבה, ראיתי בפעם הראשונה כמה הוא אהב מוזיקה. הוא כל כך שמח שקיבל גיטרה, וישב ודיבר עם ג'ק, המתופף הראשון של הפפרס, על מוזיקה".
    הילל, מספר ג'יימס, לא סתם חגג בר מצווה, אלא היה גאה במורשת היהודית-ישראלית שלו. "הוא ביקר בישראל לפני מותו וטייל בהרבה מקומות. הוא התגאה להיות יהודי וישראלי, ועובדה שהוא לא החליף את השם שלו כמו שעשו המון מוזיקאים יהודיים אחרים, שפחדו שהשם היהודי יפריע להם להצליח".
    הילל אולי לא התנכר לזהותו, אבל גם לג'יימס ברור שהוא רצה להתרחק ממנה ועשה זאת באמצעות חבריו החדשים שאיתם ניגן מוזיקה, ובהם אנתוני קידיס, הסולן הסקסי בתבל ומי שיזכה לימים בהכרה כבסיסט הגאון, פלי. הפרדוקס הוא שקידיס, שהגיע ממשפחה הרוסה והתגורר בלוס אנג'לס עם אבא היפי-ג'נקי (וחבר קרוב של זמר העבר המנוח סוני בונו) דווקא נמשך למשפחתיות המגוננת של הסלובקים, והרבה לשהות בביתם של האחים ג'יימס והילל.
    "אין לי ספק שאנתוני ראה בהילל ובשאר החברים הקרובים תחליף למשפחה. הם היו כל הזמן ביחד והיו קרובים אחד לשני. זה מסביר גם למה המוות של הילל היה כל כך טראומטי בשבילם", אומר ג'יימס.
    טראומת ההתמכרות לסמים תועדה בין השאר באחד הלהיטים הגדולים של הפפרס, "נוק מי דאון", שבו מבקש קידיס ממי שמבחין בו עולה למעלה (כלומר "גטינג היי") כי יפיל אותו ("נוק מי דאון").

    הוא פשוט ידע

    "בסופו של דבר העובדה היא שהם כולם עדיין מכורים, מתנקים ומתמכרים שוב", אומר ג'יימס. "זה נכון שהסם נוגע בכל שכבות האוכלוסיה, אבל למוזיקאים יש הרבה פעמים פחד ותחושה שהסם אחראי ליצירתיות שלהם, ושבלעדיו הם לא יוכלו ליצור יותר. גם הילל, מעבר לכאב הפיסי והמחלות שמהן סבל כשניסה להיגמל, פחד מזה. המזל של קידיס זה שהוא חזק קצת חזק, ובזכות זה הוא עדיין חי".
    ההיסטוריה תומכת בטיעון של ג'יימס. העובדה היא כי החבר היחיד בלהקה שלא התמכר לסמים, המתופף המקורי ג'ק אירונס, עזב אותה לאחר מותו של הילל, ולאחר שסבל מהתמוטטות עצבים. "הוא היה הנקי היחיד בלהקה", מספר ג'יימס, "והוא היחיד שממש ניסה לעזור להילל, לקחת אותו למרפאות, להיות לידו ברגעים קשים וכו'. המוות של הילל הרס אותו והוא החליט לעזוב את הלהקה. עכשיו הוא איש משפחה, שמנגן לפעמים עם פרל ג'אם, אבל הוא יצא מהחיים האלה וממה שהם עושים לך. הילל לא הספיק לעשות את זה".
    "בסופו של דבר אני לא מתחרטת שהוא בחר בחיים של רוקנרול", מסכמת האם אסתר, "אני רק מצטערת שלא הייתי יותר קשובה למה שקורה איתו בחיים. הם היו מנגנים אצלנו בבית כל ערב, אבל לא ידעתי בדיוק מה קורה שם, כי הייתי עסוקה בלימודים ובעבודה, והוא נראה מאושר. לא היה לי מושג על הסמים. היו לו חיים קצרים אבל הוא אהב אותם. הוא גם ידע שזה מה שיהיה. בגיל 13 הוא ישב לידי על המדרגות ופתאום אמר לי 'אמא, אני אמות צעיר'. שאלתי אותו מה פתאום, והוא שתק. הוא פשוט ידע".


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר לזכרו של סלובק
    הילל סלובק. העריץ את "קיס"
    הצ`ילי פפרס. סלובק שני משמאל
    7 לילות
    מומלצים