שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני מיילס דייויס, אתם לא
    עם צאת אלבום האוסף החדש של מיילס דייויס, מפענח ארי קטורזה את נסיך האופל של הג'אז

    "מאז שמיילס נפטר", אומר הקלידן אדם הולצמן, מי שליווה את דייויס בשנותיו האחרונות, "עולם הג'אז מתנהל ללא מרכז, ללא מנהיג שיוביל אותו קדימה". החודש - כחודשיים אחרי יום הולדתו ה-75 וכמעט עשר שנים אחרי מותו מסיבוכים של דלקת ריאות - יוצא אלבום אוסף חדש, "The Essential Miles Davis", המכיל 23 רצועות המייצגות את ההיסטוריה המוזיקלית של דייויס, החל בהקלטות הבי-בופ עם צ'רלי פרקר, דרך שיתופי הפעולה עם ג'ון קולטריין וכלה בביצוע של דייויס בערוב ימיו ל"Time after Time" של סינדי לאופר. הכל מנסה להאיר מעט את דמותו האניגמתית של נסיך האופל של הג'אז ולהסביר את חסרונו לעולם הג'אז.
    אז מה היה במיילס דייויס שהופך אותו למוזיקאי כל כך מיוחד? עמיקם קימלמן, המנהל האקדמי של רימון ואחד ממוזיקאי הג'אז הבכירים בישראל, מנסה להסביר: "הוא לא הצטיין ברמה הטכנית. הוא ניגן עם חריקות, לא בטוח שהוא היה מתקבל לפילהרמונית אבל היה לו את הצליל המיוחד שהוא השיג בעזרת העמעם (Harmon-Muted Horn). חצוצרן לא ילמד ממנו כיצד לנגן בחצוצרה, אבל הוא ילמד ממנו הרבה מוזיקה. הוא גם גילה תמיד את הכשרונות החדשים שהובילו אותו ואת הג'אז קדימה".
    "מיילס היה תמיד פתוח לרעיונות חדשים", אומר גיטונופולוס אורפאוס (ממלו) מוזיקאי ג'אז, מצוות מורי בית ספר רימון, שגם מלמד קורס על מיילס דייויס, "אבל הוא לא היה לבד, זו היתה חבורה שלמה, החמישיה שלו עם קולטריין והשניה עם הרבי הנקוק הכניסו יחד דברים חדשים לג'אז. חוץ מזה, אני חושב שאנשים לא הבינו את היכולות הטכניות שלו עד הסוף. יש הקלטה שלו מ-49', בה הוא מנגן בטכניקה פנומנלית. הסגנון הקולי היה בחירה שלו".

    מרסאליס מול פרינס

    הסיוט הכי גדול של מיילס בשנותיו האחרונות היה החצוצרן הצעיר וינטון מארסאליס. שחור, צעיר, מלא כריזמה, עם טכניקה מבריקה, והכי נורא מבחינתו של מיילס - היה למרסאליס יותר מדי כבוד למורשת ולג'אז של שנות ה-50. מרסאליס גם גייס לצידו את הרבי הנקוק, וויין שורטר, רון קארטר וטוני ויליאמס, החמישייה האגדית של מיילס מהסיקסטיז. מיילס קינא. "וינטון", אמר דייויס, "הוא נגן טוב, הוא באמת טוב, ואני לא רוצה להיכנס לריב, אבל כל סגנון ההגשה שלו, המראה שלו, הנימוסים, הם טיפשיים. מה הוא מתעסק עם העבר? קליבר ברמתו צריך להבין שזה נגמר. העבר מת. הג'אז מת. כל הקונטקסט השתנה". מיילס העדיף אמן שחור צעיר אחר, פרינס שמו. This funky little dude", הוא כינה אותו. "פרינס הוא מולטי-אינסטרומנטליסט מדהים, פסנתרן נהדר", אמר מיילס, "ואני ניגנתי עם הכי טובים, כך שאני יודע על מה אני מדבר".
    דייויס, בתפקידו כמוחמד עלי של עולם הג'אז, לא השתגע אחרי אנשי הדוד תום שמנגנים, כמו וינטון, מוזיקת ג'אז נוסטלגית לאדם הלבן החמדן. הוא העדיף שהאמנים השחורים יהיו גאים, חסרי גבולות ונימוסים. בשיאו, העביר זאת דרך מצב רוח אותו כינה ה-"Cool". בסוף שנות ה–40, אחרי שיתוף הפעולה עם צ'רלי פרקר, ואחרי ארבע שנים בהן היה מכור להרואין, הוא חזר עם "The Birth of Cool", שלא זכה לכבוד הראוי לו בזמן צאתו, אבל היה תשובת נגד אסתטית לכל מה שהבי-בופ ייצג והציג סוג חדש של אמן שחור, שיתגלה שנים מאוחר יותר בג'יימס בראון, צ'אק די ואנשי האומה השחורה. רוס ראסל תיאר את הקוליות של דייויס בספרו "בירד חי": "צונן ולא מחויב, מיילס הפנה את גבו לקהל, עזב כשחפצה נפשו את הבמה, מעשן סיגריה בעצלות, בוהה בזלזול בצרכנים, הצופים, שבאו לראותו. הוא היה רוויי באיבה. הוא נהג ללחוץ יד של קולגה ולהגיד לו 'מעולם לא אהבתי אותך'".

    "מבקרים ארורים"

    בסוף שנות ה-60, חש דייויס שהג'אז מגיע למבוי סתום, בעוד הרוק והסול גועשים ומתחדשים. "הקהל השחור נטש את הג'אז", אומר ממלו, "ויותר ויותר לבנים מילאו את האולמות, אם בכלל". אבל לא מוזיקאי כדייויס יישאר מאחור. במטרה לגייס מחדש את הצעירים השחורים, הוא הרבה להאזין לג'יימס בראון והחליט לאמץ את החלוציות הריתמית של האחרון. הוא גייס כמה תותחים, ביניהם הגיטריסט המחונן והמחושמל ג'ון מקלפלין (שעבד איתו גם על "In a Silent Way"), ויצר את "Bitches Brew", שהתקבל בתחילה באופן צונן למדי על-ידי המבקרים אבל הגיע לטופ-40 במכירות. "מבקרים ארורים", אמר דייויס שנים מאוחר יותר, "תמיד הם צריכים לנסות ולאפיין אותי. כשיצא 'Bitches Brew' הם שנאו את זה, עכשיו כולם טוענים שזו יצירת מופת".
    אחרי שדייויס חולל את הפיוז'ן, הוא הופיע ברחבי העולם בחצי הראשון של הסבנטיז ופרש בשנת 1975 לתקופה שנמשכה חמש שנים, בה לא נגע בחצוצרה שלו. "חמש שנים זה זמן רב למדי", אומר ממלו, "כשהוא חזר, הוא היה חלוד". המבקרים התגעגעו לימי העבר, אבל מיילס בשלו: "הימים הישנים, שיט! בימים הישנים כשזה התרחש, הג'אז נוצר על ידי חבורת מוזיקאים, ואני מדבר על אנשים יצירתיים במיוחד, חתולים מיוחדים, אנשי לילה טהורים, אתה מבין? משהו בלילה עשה אותם מחוייבים לבלוז... אטיטיוד. שיט! עכשיו, החתולים האלה היו להם בעיות, אני מתכוון, אני מזמין סשן, מודיע להם, וחצי מהחתולים לא מגיעים; למה אני צריך להתעסק עם הבלגן הזה? יכולת למצוא אותי מסתובב ומחפש את המתופף זרוק מסומם באישה מקום, נגן הבס תמיד הולך רחוק מדי בבר ולא מצליח לעמוד על הרגליים, ובינתיים נגן הסקסופון מישכן את הקרן שלו. אלו הימים הישנים ככל שאני זוכר ואף אחד לא צריך את החרא הזה! כל המבקרים מדברים על מיילס ובירד, איזה גדולים הם היו, בזמן שאנחנו היינו מכורים להרואין, מנגנים חצי טון מתחת. היום אני נכנס לאולפן, יש את המכונות תופים, רק באם-בום, 24 שעות ביממה אם את רוצה; רוצה לעצור? לחץ על הכפתור. סינטיסייזרים? אני אוהב אותם. אתה רוצה סמבה? יש לך את זה; רוצה משהו אנגלי? יש לך את זה; ככה אתה יכול לחצות איזה גבול שאתה רוצה".
    בגיל 60 האמין דייויס שהוא בשיאו. "אני טוב מתמיד", אמר. "קווינסי (ג'ונס) מבין את זה; פרינס מבין את זה. אגב, פרינס אמר לי שלא צריך לבקש מהאל את מה שאתה רוצה, צריך להודות לו על מה שכבר יש לך. עכשיו, אתה חייב להבין, אני לא בן-אדם דתי במיוחד, אבל אני יכול להזדהות עם זה".
    ממלו מאמין שהתקופה הכי גדולה שלו היא בין השנים 1955-1969. רבים יגידו שאלבומיו האחרונים לא היו ממש מוצלחים, וזאת בלשון המעטה. אבל מה זה חשוב. אחרי הכל, כפי שכתב פעם העיתונאי ניק קנט: "הוא מיילס דייויס, אתם לא".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיילס דייויס. בשירות הבירד
    מיילס דייויס. א-לה סליי סטון
    מיילס דייויס. עטיפת האלבום
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים