הסיפור הלא יאמן על פורום החפ"שים

כל מה שד"ר דניאל לובין רצה היה לכתוב משהו למסיבת הסיום של המילואים, אולי האחרונים שלו. אחרי שחזר הביתה במארס האחרון משירות ביריחו, התעורר רס"ן (מיל')לובין בן ה-45, מנהל יחידת הפגים ב"שיבא" ורופא ביחידת מילואים מובחרת, בשלוש לפנות בוקר, בתחושה שהוא חייב להעלות מה שמציק לו על המחשב. "התחלתי מסיפורי הסבתא של פעם", הוא אומר. שישה עמודי מחשב צפופים.
אחר-כך נולדה תנועה עממית חדשה, ולובין אפילו לא ידע. לובין קרא לחיבור שלו "תמונות מחיי מילואימניק, 1977-2001". הוא סיפר עליו לחברים, ובסופו של דבר, ביוזמתה של אשתו ודרך אחת מחברותיה, התגלגלו הדברים למוסף "הארץ" ופורסמו שם במלואם. הוא תיאר בהם רבע מאה של אטימות צבאית למצוקותיהם ולצרכיהם של אנשי המילואים, צבא סדיר אדיש ומוזנח, המשתמש בהם כקבלני שמירה וניקיון, בלי קשר להכשרתם הצבאית והאזרחית ולעלות ימי המילואים שלהם, "כמעט תאונות" באימונים, שהורתן בהזנחה וחוסר מקצועיות, ורק נס מנע אותן; חברה המתייחסת אל איש המילואים כאל שוטה.
הוא נגע בבעיה הכואבת, שלא מרבים לדבר בה, של השתמטות אנשי הקבע: עשרות-אלפי אנשים המשרתים בעורף, האסורים במגע בכל מה שנוגע לתורנויות שמירה או לתפקידי אבטחה, בעוד אנשי המילואים הם כוח עבודה זול. "מה ההבדל בין איש צבא המשרת בעורף לבין תלמיד ישיבה?" כתב לובין, דברים שאיש לא העלה לפניו ובצמרת הצבא יש לא מעטים שמודים שהם פשוט נכונים. "חריגים ומבישים" כינה דובר צה"ל (לובין, אגב, מכיר היטב ומוקיר מאוד את תא"ל רון כתרי עצמו, משירות משותף) את האירועים שתיאר. על המילה "מבישים" ספק אם יש מי שיתווכח. לגבי החריגות, תוכלו עוד מעט לשפוט בעצמכם. מה שבטוח הוא, שמה שקרה בשבועות שעברו מאז הוא לא פחות מלא-ייאמן. יש בסיפור של ד"ר דניאל לובין, "תמונות מחיי "מילואימניק ולידתו של פורום החפ"שים (חיילים פשוטים), את מלוא התמונה של קריסת המערכות, לא רק של צבא המילואים, אלא של הצבא כולו. השורה התחתונה, למי שאצה לו הדרך: צה"ל, ויגידו ראשיו מה שיגידו, הרים ידיים לחלוטין בכל מה שנוגע למילואים, למילוי הוראות ולתיפקוד אלמנטרי של דרגי הפיקוד שלו. "עוד הרבה שנים נידרש למודל צבא העם, ולחיזוק הצבא הסדיר במערך מילואים מאסיבי", אמר בשבוע שעבר הרמטכ"ל שאול מופז. בעוד הוא מדבר, הודו פקודיו, בדיבור ובמעשה, שהדרך היחידה שלהם לטפל בבעיות גדולות וקטנות של המערך הזה היא לקרוא בקול לעזרה, אולי יבוא איזה חפ"ש ויציל אותם.

כל אדם לנפשו


המבול פרץ מייד אחרי פירסום הכתבה. עשרות רבות של חיילי מילואים מכל הדרגות והתפקידים מצאו את מספרי הטלפון וכתובות הדואר האלקטרוני שלו, והציפו אותו בפניות, בתלונות, בסיפורים ובבקשות לעזרה. "אנחנו נקראים כל שנה, כמו שעון, להיות 25 יום כלבי שמירה להשכרה", נפתח מכתב אחד.
"כל רב"ט, שאתה יכול להיות אבא שלו באזרחות, מתייחס אליך כמו אל זבל. אתה שומר 12 שעות ביום, בתת-תנאים, עם כמה סדירניקים בעייתיים ואלימים, שלעיתים אפילו לא מחליפים אותך בשמירה. אני איש מחשבים; הצעתי לתרום במקצועי. קחו אותי לכמה ימים שתרצו, רק תוציאו אותי מהמעגל הבלתי אפשרי הזה".
"מפליא אותי איך בשום שלב לא קמת והלכת", כתב אחר. "אני, לעומת זאת, החלטתי שלא לשרת במילואים. הגנת עלי עוד לפני שנולדתי, אבל מה שקורה היום הוא בלתי נסבל".
"אחי מוזמן למילואים לחודש תמים כבר שנה שנייה ברציפות בתקופת הבחינות. אם לכל צו שיקבל יתייצב, לא יגמור תואר בחיים. הוא מוכן לשרת בכל תקופה אחרת, אבל לא מתחשבים בו בשום צורה שהיא. הוא צריך בעוד שבוע להתייצב, אבל אין בכוונתו לעשות זאת". "אחרי כמה שנים טובות של מילואים שבהן ספגתי השפלות, החלטתי שעד כאן. מאבק ההישרדות הוא של כל אדם לנפשו. לא נותר לי אלא לבחור במסלול הנפשי".
"הייתי מ"פ מילואים ביחידה מובחרת מאוד. כשקראתי את המסמך שלך חייכתי לעצמי. יש לי מאה סיפורים קשים משלך. לא תאמין מה הייתי צריך לגנוב כדי לאמן את הפלוגה. אני לא מפרט רק כי אני לא רוצה שאויבינו יידעו כמה אנחנו מסורבלים, טפשים, רשעים, בורים ולא מקצועיים. במחשבה שנייה, אני מניח שהם כבר יודעים".
"כמ"פ בפלוגת רפואה מובחרת נתקלתי בכל התופעות שתיארת. ביום הגיוס, לאחר שנתמלאו מכסות החובשים, נאמר לנו שהאחרונים יילכו לשמירות בבסיסים של סדירים. למרות ההוראה שחררתי אותם הביתה. אם אין אנחנו לנו, מי לנו?"
"אנחנו אנשי מילואים בחיל האוויר. נקראנו לשרת במילואים כתיגבור למערך סדיר. הסתבר, שקיים חייל סדיר שאינו ממלא את תפקידו. לפי חשבוננו, נקראו בגללו למילואים 12 חיילים, שכל אחד מהם שירת 30 יום". "בשבוע שעבר הגעתי עם חבר לאימון בצאלים, רק ששכחו להגיד לנו קודם שביטלו את האימון. חודשיים ניסינו ליצור קשר עם קצינת הקישור, אבל מה לעשות שבמשרד הקישור פשוט לא עונים לטלפונים?"
"חבל שאין לי את תעצומות הנפש שלך כדי לפרסם את מה שעברתי לאורך השנים בשירות המילואים. אחרי כל זה, יש עוד מישהו שמתפלא למה החיילים אינם רוצים לשרת?" וכך הלאה והלאה, מאות דפים של פקסים, אי-מיילים ורישומים של שיחות טלפון. היו אנשים, אומר לובין, שפרצו בבכי בשעה שדיברו איתו. מג"ד בשם דודו צילצל מניו-יורק, ואמר לו משפט סתום: "תמשיך לטפס על הגבעה, יש המונים מאחוריך". ביישוב הקהילתי שבו הוא גר יש אנשי קבע רבים. הוא היה בטוח שהם יגיבו כלפיו באופן שלילי. בפועל קרה ההיפך הגמור:

מתוך מכתב שקיבל לובין: "נקראנו לשרת במילואים כתיגבור למערך סדיר. הסתבר, שקיים חייל סדיר שאינו ממלא את תפקידו. לפי חשבוננו, נקראו בגללו למילואים 12 חיילים, שכל אחד מהם שירת 30 ("יום").
מתוך המערכת התקשרו אליו אנשים לומר לו כמה הוא צודק. לקח כמה ימים עד שלובין הסיק את המסקנות. לא באו להחליף לפני שאנחנו מגיעים אל המסקנות האלה, כמה דברים כלליים. הרוב המכריע של התלונות שהגיעו אל לובין, ושל תלונות אנשי המילואים בכלל, נוגע למילואימניקים שאינם משרתים במסגרת יחידות אורגניות. גם בצמרת הצבא מודים, שהטיפול בחיילים הרבים מאוד שאינם מבצעים מילואים במסגרת של גדוד או חטיבה אורגנית, עם מפקדים המָכרים להם ומשימה יחידתית ברורה, הוא שערוריה. ברוב המקרים, החיילים האלה מוצבים למשימות אבטחה ושמירה, שם הם מחליפים חיילים סדירים. הם רואים בעיניים כלות איך הסדירים בצבא שמחזורי הגיוס שלו גדולים, ושמרשה לעצמו לשחרר משורותיו בני 18 רבים מאי-פעם, יוצאים לחופשות ארוכות, בעוד זמנם היקר (תרתי משמע) הולך לאיבוד בעבודות שחורות. על-פי נתונים שפורסמו לפני שנתיים, לא פחות מ-80 אחוז מימי המילואים שניצל הצבא היו לתעסוקה מבצעית, עבודות תחזוקה ושמירה על מיתקנים. חיילים וקצינים שקיבלו הכשרה מבצעית ספציפית אינם משרתים כלל במשהו שמזכיר את תפקידם המקורי, אלא במשימות ליווי ואבטחה. אין להם מפקד ישיר (פרט לסדירים, שאין להם ראש והבנה לצרכיהם), והם נדחקים הצידה בכל מה שנוגע לתנאי שירות אלמנטריים. כל זה, כאמור, כשאנשי הקבע העורפיים, אוכלוסיה גדולה למדי, פטורים מתפקידים כאלה. במקביל, הולך ומורע מצבן של יחידות המילואים האורגניות, אלה שבתכנוני הצבא נועדו להן תפקידי מפתח במקרה של מלחמה כוללת. לובין עצמו, למשל, משתייך ליחידה כזו, המצויידת בנשק מתוחכם שעלותו מאות מיליוני דולרים. באימון האחרון נדרשו ליחידה נהגי נגמ"ש סדירים, מכיוון שהכשרתם של נהגי נגמ"ש במילואים, שאושרה ותוקצבה, נתקעה ולא התבצעה. חבר שלי אמר לי פעם, שכל אחד שמשרת במילואים בטוח שיש צבא אחר: שמה שהוא רואה לא יכול להיות צה"ל האמיתי, וביום פקודה יופיע לפתע צבא חשאי, מצוייד במיטב האמצעים ומאומן להפליא, כי פשוט לא יכול להיות שעם הצבא הזה מישהו מתכוון לנצח במלחמה. לובין ויחידתו הם לב-לבו של הצבא האחר. וכמו ביחידות אחרות, חטיבות הצנחנים במילואים, שהתאמנו ימים ספורים בשנים האחרונות, עוצבות השריון שאינן עוסקות במקצוען ואחוזי הנשירה בהן הולכים וגדלים - כך גם ביחידה שלו, המונהגת על-ידי קצינים מעולים, העסק לא עובד. האמת היא, כמובן, שאין צבא אחר, חוץ מאשר בתוכניות המבצעיות, שבזמן אמת ינסו לבצע אותן עם יחידות לא מאומנות, לא מגובשות, לא מוכנות. אצלנו", אלה שלא באים למילואים הם בעיקר אנשי המיפקדה", אומר לובין. "בלעדיהם כל התרחישים לא שווים כלום. במקום שאין נהגים, לא רק הנגמ"שים לא יסעו: לא יהיו דלק, מים, פינוי פצועים. השורה התחתונה היא שלא ננצח במלחמה".

לובין החליט להקים את פורום החפ"שים. לא כדי ללגלג על פורום המג"דים והמח"טים במילואים, הוא מעריך מאוד את מאבקם בסוגיות הגדולות של הביטוח והתגמול, אלא כדי לעזור לרבים שפנו אליו בבעיות היומיומיות הקטנות והכואבות כל-כך, של שירות המילואים. לבוריס, שישב שעות בבור התחמושת ואף אחד לא בא להחליף אותו, כי הסדירים שאותם החליף יצאו לחופשה בכינרת. לחייל המילואים בצריפין, שהבטיחו לו שאם יעבוד כל הלילה ויגמור עד הבוקר יילך הביתה, ועכשיו קצינת הקישור אומרת לו שהוא חייב לחכות עד שש בערב, כי האיש שיכול לשחרר אותו יבוא רק אז. למילואימניקים שהגיעו ליחידה ומצאו שאין בה מקלחות. לצנחן שבטעות לא שלחו לו צו, ועכשיו למרות שמשרד הקישור מודה שהטעות היתה שלו מנסים לשלוח אותו לאבטחה כעונש, בצו לא חוקי. וראה זה פלא: לובין הרים טלפון, ובוריס הוחלף. החייל מצריפין הלך הביתה. לובין דיבר עם מי שצריך, וקצין הבינוי הגיע וסידר מקלחות. לובין שוחח עם קצינת אכ"א שנזעקה לעזור, והצנחן שוחרר מהצו הלא חוקי. זה אולי הדבר המדהים ביותר: המהירות שבה מיהרה המערכת לאמץ את יוזמת היחיד הזו אל חיקה, מתוך הודאה מוחלטת שהיא לא עובדת. מי שמשחרר את בוריס מהבור בגלל שלובין צילצל, מודה שאצלו בבסיס המערכת הצבאית הרגילה קרסה. מי שמשחרר חייל שקיבל צו לא חוקי מפני שאזרח פרטי פנה, מודה לא רק בכך שהוא שולח עשרות צווים כאלה בשנה, אלא גם שאין לו בקרה של ממש על מה שקורה. מי שמצמיד ללובין וחבריו קצינת אכ"א והופך אותם כמעט לגוף רשמי בצבא, מודה שאין צבא של ממש. מחשבים למשרדי הקישור חודש אחרי המאמר הראשון של לובין, הפורום מונה היום ארבעה מוקדים, עם גיבוי לכל מוקד. פורסם "צו קריאה", שבו מופיעות מטרות הפורום, יחד עם מספרי הטלפון הרלבנטיים (דניאל לובין 5302901-03 סיימון וולפסון, 9587127-04 טל עין-גדי 33969-053 איתן בן-חיים, 6433230-02). כל אחד מהם יוכל למסור לפונים גם מספר פקס.
15 מקרים כבר בטיפול, עוד הרבה עשרות בדרך. והצבא, שמודה שיש בעיה והוא לא יודע להתמודד איתה, מביט בהוכחה הניצחת הזו לכשלונו ואומר תודה. כמעט כל מה שקרה בנושא המילואים בא כתוצאה מיוזמה אזרחית. אל"מ (מיל') אריאל היימן, חבר בפורום המג"דים והמח"טים ובעל תפקיד בכיר בעוצבה שגם לובין משרת בה, בדק את מצבם של משרדי הקישור, ומצא שהקצינות פשוט קורסות תחת העומס, ולא מטפלות בבעיות. התוצאה: מבין המעט שעוד מזומנים למילואים רק מעטים מופיעים (קצין בכיר העריך באוזני קציני מילואים שמדובר בפחות משליש מהנקראים לשרת כפי שפורסם כאן לפני שבוע), המספר הכולל של אלה ששירתו בשנה שעברה יותר משבועיים הוא כמה עשרות-אלפים בלבד. סגן הרמטכ"ל החליט, בעקבות הבדיקה של היימן, להקציב 80 מיליון שקלים למיחשוב ושיפור משרדי הקישור. אלוף יעלון גם החל לבדוק את הצבתם של נגדי וקציני העורף למשימות אבטחה, אחרי מה שכתב לובין בעניין. אבל בסופו של דבר, סיפורו של פורום החפ"שים רק ממחיש את העובדה הפשוטה: במתכונתו הנוכחית, העסק אבוד. גם ערב מה שנראה כהסלמה לקראת עימות נרחב יותר, אין לצה"ל ברירה אלא להתחיל ליישם את מודל המילואים שרבים מראשיו מודים שהגיע זמנו, ופורט כאן לפני שבוע: התקשרות חוזית לזמן קצוב עם מי שייבחר לכך, תוך מתן זכויות דומות לאלה של אנשי הקבע לזמן השירות במילואים. הקמת מיפקדת מילואים במסגרת מפקדת זרוע היבשה, בראשות איש מילואים מנוסה (ומועמדים אינם חסרים), כי אנשי הקבע יודעים אולי את המילים אבל לא ממש מבינים אותן. עידכון של תפיסת הגיוס, ההפעלה והתגמול של אלה שישרתו. אחרת שום פורום, של חיילים פשוטים או של קודקודים, לא יעזור.