אופיום להמונים

אהבה היא הדת המונותיאיסטית של האלף השלישי. כבר שלוש מאות שנה בערך שמפמפמים לנו את עיקריה בספרים, במעשיות, ואחר כך בסרטים, בטלוויזיה, באינטרנט. נדמה לי שיש לה יותר חסידים ומאמינים מאשר לכל הדתות גם יחד. היא לא זקוקה לכוהנים ולסוכנים, אבל כיוון שהיא גם תעשייה רווחית ביותר, יש ממונים-מטעם-עצמם : מטפלים שהתמחותם ב"זוגיות", ורדה רזיאל-ז'קונט בכל התרבויות, ספרים על נשים ועל גברים ועל מה שביניהם, בכל צירוף אפשרי. יש לה המון המנונים ומזמורי-תפילה, בכל השפות. "אהבתיה". "אנתא עמרי". "נה מה קיטה פה". "טו נו יו איז טו לאב יו". נפסח ברשותכם על אינדונזית, יפנית, רוסית וטמילית, אבל בכולן יש אלפי המנונים לאל, או לאלה, שצלמה הוא לב אדום, במילוי שוקולד או באייקון זעיר במחשב שלכם, אי שם ליד הסמיילי.
אהבה היא דת חונקת. מאמיניה סבורים שאם אין להם את זה, הם לא אנשים שלמים. הם עובדים את האל/ה באדיקות מפליאה. יש להם ימי חג לאומיים (ולנו יש שניים – ולנטין הקדוש וט"ו באב) ופרטיים (שבוע/ חצי שנה/ שנתיים לפגישתנו הראשונה). כדי לרצות את האל/ה, המאמינים מוכנים לעשות הכל, מהזרקת סיליקון בשפתותיהם ועד להשתלת אישיות. ויש עדיין כאלה, פנאטים דתיים, שמוכנים לחתוך את הורידים.
עיקרי הדת: כל אחד זכאי לאהבה. בלי אהבה אי אפשר לחיות חיים מלאים, נורמליים, פוריים ורוויים בשמחה. היא נמצאת אי שם בחוץ. צריך לחפש אחריה במרץ. מי שלא מחפש – דפוק. מי שלא מוצא – מסכן ודפוק. מי שמוצא – מאושר, והופך מיד לגורו של האל/ה ומפיץ את בשורת אושרו ברבים. מי שמוצא ובכל זאת איננו מאושר, שומה עליו להתחיל מבראשית.

אלה תולדות

מבט חטוף בתולדות האמונה מגלה, כי מעולם לא הייתה לאדם דת כה מוצלחת וכה מתסכלת. האל/ה לא כופה כללי התנהגות נוקשים על המאמינים. מותר לאכול הכל (בכפוף לפולחן הדיאטה), להתלבש איך שרוצים (בתנאי שיהיה סקסי) ולעשות מה שרוצים (חוץ ממין לא בטוח, כי מתים מזה, אבל גם אז אי אפשר להאשים את האל/ה).
אבל המונותאיזם החדש כרוך גם בתחושת החמצה מתמדת, מפני שלעולם אהבתנו לא תהיה "כמו בסרטים", תשוקתנו תבער פחות מזו שניצתת בספרים, ונשיקותינו לא ישוו לאלה שראינו על מסך הטלוויזיה, ממנה למדנו איך עושים מה.
הבעייה היא שגם הלא-דפוקים, אלה שמצאו, אינם יכולים להתקרב לאידאל האושר השגיא והנשגב, כפי שיווכחו בעצמם חודש או שנתיים אחרי שתימצא להם האהבה האחת והיחידה, זו שבעקבותיה – לפחות על פי הסטטיסטיקה המבהילה של הגירושים – תבוא עוד אהבה אחת ויחידה ועוד אחת. לנין אמר שהדת היא "אופיום להמונים". הוא התכוון לנצרות. אין כמו דת האהבה כדי לאלחש את המאמינים, כדי להפוך אותם למניאקים-לדבר-אחד.
בתוך כך, מאולחשים ומתרוצצים כעכברים מסוממים בחיפוש הבלתי-נלאה אחר האחת, היחידה והאמיתית - אנחנו שוכחים שהאהבה הרומנטית היא מיתוס מערבי די חדש, ורצוי שנתייחס אליה כמיתוס. כלומר: שנחזור לחיות כאינדיבידואלים, כבני אדם עצמאים, כ"חילונים" שאינם מבקשים לבנות דימוי עצמי לאורו של סיפור גדול-מן-החיים. מצב נפשי של מאוהבות מתמדת אינו אפשרי, אבל את זה לא נלמד מספרים ומטלנובלות. שם אין אהבות שקולות, שקטות, ארוכות-טווח ואפיות בממדיהן. האוהבים המיתיים לא טרודים באוברדרפט, פעוטות מצווחים, או בשאלה הקרדינלית – מי יוריד את הזבל. ואלה, אחרי שגמרנו להתאהב, אחרי שחלק מאיתנו נכנע לפולחן החתונה הרומנטית, יישארו עם האוהבים שנים ארוכות, לעתים גם קשות. הן יהיו קשות יותר ככל שהאוהבים יתמכרו לפולחן האהבה, על חשבון החיים-עצמם.

הנצח יכול לחכות

בט"ו באב, מאז שהכרנו, אהובי ואני קוראים זה לזה את "שיר השירים", מתוך מודעות לכך, שהספר המופלא אינו עוסק בחיי אהבה, אלא בשכרון ההתאהבות הראשונה, הגדולה. עברנו גם את זה ושרדנו. בשלב מסויים, אחרי שהחלפנו מתנות של לבבות מכסף טהור ומשוקולד חלב, נגעלנו קצת מעצמנו וירדנו מן הענן עליו ישבנו, צמודים ושקועים זה בעיני זה, חודשים ארוכים. עכשיו אפשר להתחיל לאהוב באמת: משוחררים מטקסים, מפולחנים ומרומנטיזציה של עצמנו, אין לנו עוד צורך לחזור על המנטרה "אני אוהב/ת אותך" אלף פעמים ביום כדי לדעת מה זאת אהבה. כי אהבה היא תחושת אחריות מתמדת לזולת. זה לא פשוט. זה מחייב, ולא רק במלים.
קשה למצוא את זה במוצרים של הוליווד ובטלנובלות. זה מורכב ומסובך, ובכלל לא ברור שזה לנצח. לטעמי, הנצח יכול לחכות, ובינתיים נחזק את עבותות האחריות המשותפת. משום כך, מכל שירי האהבה העבריים שאני מכירה, אני שרה לו את "אני אוהב, אתה אוהב ואת אוהבת/ ובגלל זה הם איחרו את הרכבת". כיוון שהוא אוהב אותי, בלי הצהרות ובאחריות, הוא לא מעיר לי שאני נורא מזייפת.