מוסיקה: להקת ה"מי" מנצחת את הזיקנה

ביום ראשון הקרוב יוצאים חברי להקת ה-"Who" למסע הופעות ברחבי אמריקה. מי שהיו הלהקה האנגלית הפרועה ביותר, האינטליגנטית ביותר והאנרכיסטית ביותר בשנות ה 60, ימלאו איצטדיונים ענקיים של פוטבול, וינגנו כמה מן השירים הדגולים ביותר שיצאו אי פעם מהאיים הבריטיים.

הם הודיעו שיהיו גם שירים חדשים במסע ההופעות, אבל אין צורך להתרגש: ה-"Who" לא הקליטו שיר טוב מזה 25 שנה. המתופף קית' מון שוכב בקברו כבר 22 שנה, פיט טאונסנד הספיק להקריח והוא חירש כמעט לגמרי, ורוג'ר דאלטרי נראה יותר כמו מנהל קבוצת כדורגל מאשר ככוכב רוק. לחבורה, שהייתה ראש החץ שקישר בין הרעש החושני-וולגרי של הרוק'נרול לבין מהויות פילוסופיות של אמנות, תינתן עתה הזדמנות אחרונה לנגן קלאסיקה שהפכה עם הזמן לבידור קל לכל המשפחה.

הרוקרס נגד המודס

בשנות ה-60 התחולל מאבק בריטי היסטורי של ה"רוקרס" נגד ה"מודס". לא סביב שאיפות שלטון ועוצמה, תאוות בצע וכסף או פנאטיות דתית. הפעם הקרב היה על "סטייל", וה-"Who" הופיעו בעיצומו של קרב זה.

ה"רוקרס" היו מצ'ואים מגושמים וכבדים שהגיעו מהפריפריה. הם רכבו על אופנועים, לבשו מעילי עור, והעריצו את ג'ין ווינסנט. ה"מודס" לעומת זאת, היו ערסים גנדרנים שהגיחו משפרדס בוש, שאז עוד הייתה שכונת מעמד פועלים תוססת וקולנית, ואמצו סגנון אירופאי יותר.

המודס נעו בשבטים גדולים, רכבו על סקוטרים, ובלעו אמפיטמינים בכמויות. יותר מכל, הם היו אובססיביים לבגדים. הם נהגו להחליף סוודר לפחות ארבע פעמים ביום, כך שאם מישהו מהם היה נתפס בפומבי עם הסוודר של יום אתמול הוא היה מחוסל, גמור, מת. הם הגדירו את זמן הפנאי מחדש והפכו את הבילוי לריטואל יומיומי, ואת הדיסקוטק למקדש.

השאיפה הייתה להיראות במיטבך, ולהיות שם תמיד - החמצה של ערב אחד נתפסה כהחמצה של חיים שלמים, כי לאן שהם הביטו הם ראו את לונדון פורשת כנפיים ועפה: להקות רוק, שחקנים, כוכבי טלוויזיה, מעצבי פנים, אנשי אופנה, צלמים וגנגסטרים הציפו את העיר שהפכה כמעט בין לילה (עם הפריצה של ה"ביטלס"), ממטרופוליס קודרת ומדכאת של שנות ה 50 לעיר הכי "סווינגית" בעולם. בין בילוי ב"אול נייטר" לבין שופינג אינסופי של בגדים בקרנבי סטריט, היו המודס מפנטזים על עושר ותהילה, ומבלים בקרבות רחוב נצחיים עם הרוקרס בלונדון ובעיירות חוף.

אווירה דקדנטית שכזו תמיד מחוללת מוסיקת פופ טובה, וה-"Who" הפכו במהרה לגיבורי ה"מודס". הם נראו כמו אספסוף במובן הקלאסי. לפיט טאונסנד, הגיטריסט וכותב השירים, היה אף גדול מבית היוצר של אברהם לינקולן. ג'ון אינסטוייל, הבסיסט, נראה היה כמו אבטיפוס של מובטל לונדוני, קית' מון המתופף נראה כמו אנרכיסט מהסוג שהוריך לא היו רוצים לראות בקרבתם, ולרוגר דאלטרי הזמר היה את המבט החודר והמראה הגאנגסטרי הקלאסי.

חכמים, טפשים, פרועים ומוסיקלים

מההתחלה, ה-"Who" ביססו את עצמם כלהקת ההופעות האנרכיסטית ביותר שידעה אנגליה מימיה. ללא ספק הדימוי שלהם היה מסעיר. הם היו חכמים וטיפשים, פרועים ומוסיקליים בעת ובעונה אחת, היה בהם כל מה שטוב במוסיקת פופ. נער מוד שהיה מגיע בימי שלישי למועדון המרקי, היה יכול לראות את פיט טאונסנד, לבוש בדגל ה"יוניון ג'ק", רוצח את הקהל בגיטרה שהפכה למכונת ירייה, רוג'ר דאלטרי, ששר נהדר, היה לוקח את עמוד המיקרופון ודוחף אותו לתוף הבאס של קית' מון שהיה מכה בתופים עם עשרים ידיים כמוכה ירח.

מתוך פנטומימת האבסורד הזאת היה נשמע רעש מחריש אוזניים שליווה את טאונסנד בטקס שבירת הגיטרה שלו. היה זה "פופ ארט" יותר אמיתי מכל מה שאנדי וורהול העז לחלום עליו.

בעוד שה"ביטלס" נהגו להשלים זה את זה, ה-"Who" היו מלאים בסתירות פנימיות. טאונסנד, כמרבית ענקי הפופ האנגלים, למד בבית ספר לאמנות והיה אינטלקטואל. הוא האמין במסגרת המשוחררת של הרוקנרול אבל נמשך לאתגרים אמנותיים רציניים. הוא נהג לטעון, שרוק אינו יותר משיר מטופש של שלוש דקות, אבל הוא ראה את כל עולמו דרך המסגרת המוגבלת של אותו שיר. טאונסנד התכחש לכוחו של הרוק והאמין בו בעת ובעונה אחת.

בעוד טאונסנד היה גבה-מצח, דאלטרי היה המוני. הוא לא היה טיפש אבל גם לא תאורטיקן, הוא התעניין בעיקר בנשים ובמכוניות, וטאונסנד השתמש בו, כמו בכל חברי הלהקה, כמכשיר להעברת הרעיונות שלו - אמירה אמנותית המקדשת את רעש הפופ העטוף בריח נעורים על פני כל הגות פילוסופית אחרת. "רוק לא יפתור את בעיותך", הוא נהג לומר, "אבל הוא יאפשר לך לרקוד עליהן".

טאונסנד לא היה גיבור מוד קלאסי. הוא נהג, אמנם, להוציא 80 פאונד בשבוע על בגדים כדי להיראות יפה, אבל הוא היה מחושב ונוירוטי מדי. דאלטרי דווקא התאים עד מאד לתבנית ה"מוד" הקלאסי, ויחד עם קית' מון ואינסטוייל, הם הצליחו להפוך את עולם הגנדרנים הצעירים לרצועות תקליטים בלתי נשכחות.

אידאולוגיית החופש האולטימטיבי

היתה לטאונסנד אסטרטגיה קבועה - הוא נהג לדמות את עצמו לנער מוד טיפש, ארוגנטי, קודח מספידים, ול"דבר" מתוך העולם המוגבל והקומפקטי של הדמות. השיר הראשון שלהם, "איני יכול להסביר", שיצא ב 1965, ביטא את התחושה בצליל ובקצב, אבל כבר מהשיר השני - "כל דרך כל צורה, כל מקום" – תיעד טאונסנד את אידיאולוגיית החופש האולטימטיבי של המודס.

בשיר ה"דור שלי", ביטא הגיבור, המגמגם ממנת יתר של אמפיטמינים, את זעקת הזהות הדורית. השיר "תמונות של לילי" תיאר בהומור משובח את טקס האוננות של בני נוער, וב"תחליף" אפיין טאונסנד בצורה מפעימה את הנערה שמשתמשת בנער מוד כתחליף לאהובה האמיתי.

אחרי שיצר את הסינגלים הקלאסיים האלה, נע טאונסנד לעבר אלבום מופתי. הוא יצר אלבום קונספט בשם ”The Who Sell Out" בו מכר לקהל שלו סיפור מסגרת על תחנת רדיו פירטית שמשדרת פרסומות (אותן הוא כתב), ושירי פופ המשודרים אל נערי המוד.

באלבום היו רצועות כמו "דיאודורנט", "קעקוע (ברוך הבא לחיי!)", "מרי אן והיד הרוטטת", "הירגע", מיני אופרה בשם "ראל", ו"אני רואה ממרחקים", שהיה ועודנו לא רק אחד משירי ה-LSD הדגולים ביותר שנכתבו אי פעם, אלא גם הוכיח סופית את כשרונו של קית' מון כגדול מתופפי הרוק של שנות ה 60.

על העטיפה נראו טאונסנד ודאלטרי בציור/צילום פופ-ארט, שכאילו נלקח ממיטב היצירות של פיטר בלייק. היה זה המאסטרפיס של ה-"Who", אלבום בסדר גודל של "סארג'נט פפר" של הביטלס, ו"פט סאונדס" של "נערי החוף", אם כי שנון יותר, עמוק יותר ומודע למגבלות של כוח הפופ להשפיע על חיי הנערים.

עכשיו הגיע תורה של אמריקה. הסינגלים הראשונים של ה-"Who" אמנם כשלו בעבר ביבשת הגדולה, אך מופע הבמה מלא ההרס העצמי זירז את כיבוש השוק האמריקני. הם יצאו בשנת 1967 למסע הופעות כלהקת חימום של "נזירי הרמן" וסיימו אותו מנצחים בפסטיבל מונטריי לאחר שהרסו כל חדר אפשרי בכל מלון אליו הגיעו.

נערי רחוב אמריקאיים אהבו את מופע הבימה הסוער, אינטלקטואלים ממושקפים היו בטוחים שמדובר בלהקת אוונגארד מעניינת, וההיפים היו מסוממים מכדי לשים לב שמדובר בלהקת מוד. טאונסנד, בטוח בעצמו מתמיד, החל לאיים שהוא הולך לכתוב אופרת רוק שלמה, שבסופו של דבר התגלגלה לסיפור של "טומי". על הנייר הרעיון היה נפלא, אלא שהוא שכח שהוא מוקף במתופף שמעריץ מוסיקת גלשנים, בסיסט עם אובססיה לחליפות נוצצות, וזמר שהוא סמל סקס לוהט, כך שכל סיפור האופרה איים להפוך למלכודת ארורה.

אלוף הפין-בול

העלילה סיפרה את סיפורו של טומי, הנער החירש–עיוור, נושא על גבו טראומה של התעללות מינית, שהופך לאלוף ארצי של משחק הפליפר (pinball), טועם לראשונה את טעם התהילה, ומאבד אותה לאחר שהוא מסרב להתמסחר. היה זה סיפור אלגורי על צביעות האדם המודרני, אבל השיר הטוב ביותר באלבום באמת עסק בפליפר, ולמרות שהיו שם מספר רצועות יפהפיות, כל העסק נעטף בכבדות יתרה שמעולם לא היה אופיינית ל-"Who".

עם זאת, "טומי" הפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה. עד היום הוא הספיק להכניס כ-150 מיליון פאונד לחשבונו של טאונסנד. "הרצינות המופרזת בה לקחו עיתונאים את טומי", אמר טאונסנד, "הפכה אותו לבידור קליל".

ב-1971 הוציאו ה-"Who" את "Who’s Next", שרבים רואים בו את האלבום הטוב ביותר של הלהקה. באופוס מוסיקלי מרהיב זה הופיעו שירים נצחיים כמו "מאחורי עיניים כחולות" ו"לא אתן שישטו בי שוב", "באבא אוריילי" ו"עסקה" שה-"Who" שרו, ניגנו והלבישו בצורה מופלאה.

היה זה רגע השיא וגם תחילת הדעיכה. טאונסנד כתב עוד מספר שירים טובים בחייו, אך ה-"Who" הפסיקו לעניין את הקהל כתופעה. קית' מון מת ממנת יתר של סמים בשנת 1978, והנהג של טאונסנד מצא אותו יום אחד מלקק שאריות ברנדי מבבקוק שנפל על המדרכה.

זה היה עצוב, אבל זה חלק מהסיפור של הרוק. בכל מקרה, גם עם אלבומים זניחים הצליחו ה-"Who" למלא איצטדיונים, והרוח שלהם עדיין ממשיכה לרחף מעל להקות עכשוויות כמו "סופר גראס", "אואזיס", "פריימל סקרים" ו"פאלפ".

אבל תעזבו אתכם משטויות, מה שנשאר מטאונסנד וחבריו הוא הדימוי שלהם כשהיו בני עשרים, לבושים בטוב טעם הצבעוני של קרנבי סטריט, מנהיגים את אספסוף המוד, ומקפיאים את מרד הנעורים הזמני למוסיקה שהיתה הכי אותנטית לתקופתם.

אריאנה מלמד ושלומציון קינן על "המי" - ב"כתבות נוספות"