שלומי שבן - הלוואי שהיית עמוק

"הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני", שר שלומי שבן ב"עמוק". עמוק, על פי עדותו, הוא לא, אך גם יומרני אינה המילה המדויקת, ולעתים חבל.

עולמם של כוכבי "בברלי הילס" אינו זר לו

טקסטואלית המצב אינו פשוט. מצד אחד התקליט מציג כמה טקסטים חכמים, מתגרים ומעניינים כמו "יחזקאל הממשיל", שפוגע במשלו באותם ישראלים פסבדו - אירופים המתלוננים על הלבנט שהפכו חלק ממנו, או "דניאלה" שחיה כמו בטלוויזיה (ואולי הטלוויזיה חיה כמותה). מצד שני האלבום רווי בטקסטים מרגיזים כמו "שרמוטה פוריטנית", "כולם אומרים" הבכייני, וגולת הכותרת "ניו יורק VS. יחזקאל"; שזה שיר נחמד, רק חבל ששבן לא החליט מה הוא רוצה להגיד בו. כולם רוצים לעזוב את הארץ אבל שלומי הפטריוט נשאר (נשמע לרגע כמו סיפור של אתגר קרת, לא?). הפטריוט גם מחליט לערב מילים באנגלית בחלק מכותרות השירים, ולחזק את בחירתו בישראלי יחזקאל ע"י הקריאה "יחזקאל IT IS". ובכלל נראה שעולמם של כוכבי "בברלי הילס", אותם הוא מתאר בבוז בשיר אחר, לא זר לו.

אולי אי אפשר להאשים את שבן על הפרובינציאליות, הרצון למצוא חן, להיות ולא להיות חלק "מאמריקה", ועל השאיפה המקודשת להיכנס לרשימת ההשמעה של גלגל"צ, ואיך אפשר לשכוח את החובה לכלול בתקליט לפחות שיר אחד שאפשר להשמיע גם ביום הזיכרון.

רק שתי תבניות

שלומי שבן הוא פסנתרן מלומד והדבר ניכר בו. הוא אולי יודע לנגן אבל חבל שבאלבום שלם הוא משתמש רק בשתי תבניות, מוכרות למדי. האחת, ויסלח לי הבוס על הזכרתו בהקשר זה, עשויה בצלמו של ברוס ספרינגסטין, או רוק רך אמריקאי אחר, בסגנון עדות שנות השמונים המוקדמות. השניה, האומן המיוסר אצל הפסנתר, מוכרת לנו אף היא, מקליידרמן וג'ואל עד גרוניך ואביתר בנאי. נדמה לי שלו היו מבלבלים את רצועות הפסנתר בדיסק עם מלותיהם - איש לא היה מבחין בכך.

העליבות הקיומית מול הלחן המהודק לא יוצרת את האפקט האירוני המופלא של "כלום לא עצוב" של אביתר בנאי, או ההזדהות שעורר "אפס" של בן ארצי. שבן מצטייר כאדם חכם ומעניין, שבמקום לשתף אותך ברעיונותיו, משאבי הבנייה שלו, הוא בוחר בך ככותל דמעות. אבל מי צריך את זה בכלל?

די לבכות

התקליט של שבן מצליח להתחמק מכמה בורות שתקליטי בכורה נוטים ליפול אליהם: חוסר החלטיות בסגנון, עיבודים מוגזמים, הכרזות שטחיות. ההפתעה הגדולה לטובה באלבום, היא ששבן, בניגוד לאופנה, לא קלקל את מה שעשוי טוב בתקליטו ע"י הכנסת סימפולים ושאר חולות אלקטרוניות לשירים.

אולי כדאי ששבן יניח להתבכיינות האינסופית על כישלונותיו ביחסים בין אישיים, ויניח מעט לרחמים העצמיים שלו. אז נרוויח כולנו זמר ישראלי, לא לשיר אחד, אלא לשנים.