חזרנו אלייך שנית

במרחק שנות דור ממלחמת ששת הימים נשמע היום מטופש מאוד השיר המונומנטלי "שארם א שייח`, חזרנו אלייך שנית, את בליבנו, ליבנו תמיד". איפה שארם א שייח`, ואיפה אנחנו? חזרנו אלייך? את בליבנו?

שארם א שייח' נטועה בתודעתו של דור שלם בזכות (?) אחת האמרות היותר אידיוטיות של משה דיין: מוטב שארם א שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א שייח. דברים אלה, אולי, בכוונות טובות אך בגבהות לב דיינית אופיינת של האיש היודע טוב יותר מכולם – הוליכו את כולנו, כעבור זמן לא רב אל הגיהינום ואל היום שרבים מאתנו מבקשים לשכוח: 2 בצהריים, יום הכיפורים 1973. חילות מצרים וסוריה תוקפים, בהפתעה מוחלטת, את כוחות צה"ל, ומוכיחים לנו שאנו עדיין לא אדון עולם אשר מלך. בדבריו של דיין בימים ההם היו ביטוי לאווירה, לקווי אופי של מדינה שלמה ואזרחיה, הם היו הסימפטום, הם היו גם המחלה.

27 שנים היינו שליטים יחידים בבית ג'אלה. דור המפקדים, שהוליך אותנו אל העיירה הנוצרית הזו, הלך כבר, ברובו, לעולמו. נולד וקם דור חדש בישראל, שנדמה לו שבבית ג'אלה היינו עדים למעמד מתן תורה. בית ג'אלה, את בליבנו תמיד.

חזרנו שלשום בלילה לזמן מה לבית ג'אלה כדי למנוע ירי על התושבים העייפים, המוטרדים, בצדק, של גילה. לא היה מנוס מפעולה זו, ואפשר שיחזרו עליה כבר בלילות הקרבוים ובמינון גבוה יותר. בית ג'אלה, חזרנו אלייך שנית.

התסכול האופף רבים בממשלה, בצבא ובציבור נובע מהידיעה כי גם לאחר שנחזור 30 פעם לבית ג'אלה – לא יחול שינוי דרמטי בתמונת המצב: שוב יפתחו באש מבית ג'אלה, שוב ישיבו חיילי צהל באש, ושוב ייכנסו לבית ג'אלה כדי לצאת. ובסוף, בבוא היום יצטרכו לשבת אל שולחן הדיונים – יתחיל, כנראה, המשא והמתן מהמקום שבו הופסק בקמפ דיויד, עם ערפאת, קלינטון וברק.

שלהי אוגוסט, 2001: במדינת ישראל רואים את המנהרה בקצה האור.