קבצני הצמתים: עד 500 שקל ביום

האור ברמזור מתחלף לירוק וקטנוע שחולף במהירות הודף את איליה לשפת המדרכה, הוא נופל. שדרות ירושלים פינת רחוב אילת, יפו, צהרי היום. איליה מתרומם בקושי, מתנדנד לעבר ספסל בשדרה.

מי שנוסע בכבישים העירוניים מכיר את אילייה וחבריו, קבצני הצמתים. הם מפורקים מנטאלית, פצועים ומותשים, עייפים מחום, מעולפים משתייה חריפה וסמים. חייהם גרועים מחיי כלב. הנוסעים והעוברים ושבים מביטים דרכם. רואים אותם מסתובבים כפופים בין המכוניות התקועות בפקק, ידם מושטת לעבר חלון הנהג. הם עובדים בעיקר בתל-אביב, יש גם בירושלים, אפילו בקריות, מדווחים, ישנם קבצני-צמתים.

אילייה מתיישב על ספסל עץ. לא מזמן גילח את ראשו, זה יותר טוב ככה, הוא אומר, שיער בלי אמבטיה זה לא טוב. הוא בן 22, עלה לפני חמש שנים מרוסיה עם אשתו ואימו. ברשות העירונית לטיפול בנפגעי סמים, אלכוהול ושיקום האסיר ודרי רחוב של עיריית ת"א מדווחים, כי 75% מדרי הרחוב וקבצני הצמתים בעיר הם עולים מארצות חבר העמים. רובם (57%) מכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים, סמים.

הוא לא זוכר בדיוק מתי התחיל להשתמש, "אולי לפני שנה, אחרי שמצאו לאמא שלי סרטן. לפני חודשיים היתה לי התמוטטות, לא יכולתי יותר לראות את אמא סובלת. לקחתי תיק 20 קילו ונסעתי לתל-אביב. השארתי את אשתי שתטפל בה. אני כבר לא רוצה לראות אותן סובלות". לצומת הגיע לפני כמה שבועות. פגשתי אנשים שסיפרו לי על הצומת, אמרו לי: 'פה יש אנשים כמוך'. כף רגלו חבושה. התחבושת מוכתמת בדם ומוגלה, הוא מסיר אותה מהפצע לאוורור. בידו האחת הוא מנפנף את הזבובים, בשנייה מחטט בפצעו. ביום הוא נמצא בצומת, בלילה ישן בשדרה או בגן צ'ארלס-קלור הסמוך, יש אוויר טוב מהים. ידיו מחוררות ממחטים, עד הצהריים הצליח לאסוף מספר שקלים. כשיהיו לו 50 שקל הוא יפרוש וילך לקנות את מנת הסם היומית.

150-500 שקל ביום עבודה

לפי רשויות הרווחה, עד ראשית שנות ה-90 היתה תופעת הקבצנות מצומצמת. הקבצנים עבדו בעיקר בערים הגדולות, בתחנות המרכזיות בתל-אביב וירושלים, וברחובות הראשיים. הם ישבו על המדרכה, לפעמים מונח לידם שלט בקשה לעזרה ולמרגלות המחצלת כוס למטבעות. רחוב אלנבי בתל-אביב משמש עד היום כיעד מועדף לקבצני המדרכה. לא כולם דרי רחוב, לחלקם יש בתים. אלה הם הקבצנים הפאסיביים.

מספרם של דרי הרחוב גדל בעקבות גלי העלייה ממדינות חבר העמים. ביחידה לדרי רחוב בתל-אביב אומרים שתופעת קבצני הצמתים החלה באמצע העשור שעבר. בני אברהמי, מנהל הרשות העירונית לטיפול בדרי רחוב, אומר שקבצני הצמתים בעיר מגיעים מכל הארץ. רובם מערים קטנות, מהפריפריות. תל-אביב היא הניו-יורק של ישראל. קבצן לא ישאר בקריות או בבאר-שבע, כי שם הוא יעשה הרבה פחות כסף. יכול להיות ששם הוא גר ואז גם לא יהיה לו נעים. הרוב מגיע לפה כי כאן הם זרים לחלוטין, וגם בגלל שתל-אביב היא מטרופולין שמגיעים אליה מאות אנשים כל יום בכלי רכב.

בכל יום נמצאים בתל-אביב 180 דרי רחוב. בכל רגע נתון מסתובבים ברחבי העיר כ-50 קבצני צמתים - בכניסות לתל-אביב מנתיבי איילון, בשדרות רוקח, באיזור התחנה המרכזית הישנה וכביש הטיילת עד לשדרות ירושלים. רובם מכורים לסמים, מנת סם אחת עולה 50 שקל. רובם צורכים יותר ממנה אחת והכסף לא בא בקלות. לכן הרוב מעדיפים לעבוד בקבוצות של ארבעה חמישה אנשים. מבדיקה שערכה העירייה עם המשטרה, כל קבוצה מצליחה לאסוף בין 500-150 שקל ביום, כששעות העבודה מתחלקות בין הקבצנים. כל קבוצה והצומת שלה.

הקבצנות האקטיבית מהווה מיטרד לתושבי העיר, אומר אברהמי. כשאתה רואה הומלס אתה חש כלפיו רחמים, או נותר אדיש. לעומת זאת, כשקבצן בצומת דופק לך בחלון ומושיט יד, זה יוצר לעתים תחושה של פחד, רתיעה ואי-נוחות. שלא לדבר על זה שהם מתרוצצים בין המכוניות ומסכנים את עצמם ואת הנהגים. פתרונות אין לאברהמי. אין סעיף בחוק האוסר קבצנות, לא ניתן לסלק את הקבצנים מהכביש.

גורמי הרווחה אומרים, כי דרושה חבירה של מספר משרדי ממשלה כדי לטפל בתופעה. נכון להיום, אף גורם לא לקח על עצמו את המשימה.

בעלות על הצומת

תקציב היחידה לדרי רחוב בעיריית תל-אביב עומד על 1.8 מיליון שקל בשנה. ניידות היחידה מסיירות בעיר, בין דרי הרחוב והקבצנים, והעובדים הסוציאליים מציעים עזרה. לפי מיכל לטה, מנהלת היחידה, קשה מאוד להגיע לקבצנים, לשכנעם לעזוב את הרחוב ולהשתקם. הבעיה נעוצה במחסום השפה, אבל לא פחות ברתיעה מלהיעזר בשלטונות, חשש שמקורו בארצות האם של הקבצנים. בשנת 2000, מדווחת לטה, נאספו 279 קבצנים בעיר, רק 39 מהם סיימו את תהליך הטיפול, הכולל גמילה. היתר חזרו לצמתים.

הצמתים לא פתוחים בפני כל קבצן. צומת שדרות ירושלים ורחוב אילת, למשל, תפוס בידי חבורה של ארבעה. קבצן שירצה לעבוד בצומת יצטרך לעבור דרך החבורה. מפעם לפעם, לאחר מריבות בין קבצנים, מוזמנת המשטרה למקום, אולם הם אינם משתפים פעולה. גם כביש הטיילת תפוס על-ידי קבוצות קבצנים.

אברהמי אומר שישנה סברה, כי חלק מהקבצים מופעלים על-ידי מפעילים שגובים מהם דמי חסות, זו שמועה שרצה בשטח. אבל אנחנו לא יודעים על זה. ישנם קודים וחוקים לא כתובים בענף הזה שלא הצלחנו לפצח.

יותר חלשים מזבוב

בצומת הדולפינריום, מסגד חסן-בק, עובדים האחים אלכס (23) ואיגור (32) יבולסקי. שניהם כפופים, בגדיהם מרופטים ומלוכלכים, בקושי מצליחים להרים את הראש ולהישיר מבט. לצומת הם הגיעו לפני כשלושה חודשים. לפני שנה עלו לארץ מאוקראינה, השאירו שם את ההורים. עם הסמים התחילו באוקראינה. קשה להבינם, הם אינם מרוכזים, אחת בצהריים עכשיו, חום אימים והם לא שתו כלום מאז הבוקר.

אנחנו עובדים לבד בצומת, אומר איגור, מצליחים לאסוף בערך 100 שקל ביום. מסתדרים בקושי.

לפעמים באים אחרים לעבוד פה, גם כן רוסים, אבל אנחנו מסתדרים עם כולם. אם בא מישהו אחר אנחנו מסתדרים איתו על הזמן, אנחנו לא יכולים לעבוד כל היום.

דרומה מהצומת, בואכה יפו, נמצא המעון של עמותת גגון. יש שם 23 מיטות, 70% ממחוסרי הדיור שישנים שם הם רוסים. ולרי ששוקוב (34), אחראי התפעול של המעון, עלה מטשקנט לפני 8 שנים. עד לפני ארבע שנים הוא היה דר רחוב והשתמש בסמים. כל מי שפה עבד כקבצן בכביש, הוא אומר. איך יהיה להם כסף לשתייה או זריקה? זו פרנסה טובה מאוד. אלכוהוליסט צריך 10 שקל לבקבוק, ובכביש אתה עושה 10 שקל בחמש או עשר דקות. נרקומן עובד הרבה יותר קשה, כי הוא צריך הרבה יותר כסף. זו עבודה קשה מאוד מאוד. חם כמו במדבר, אין שתייה, אין כובע, אף אחד לא מסתכל עליך. זה צעד אחרון של בנאדם לאסוף כסף בכביש, אפילו לגנוב הם לא יכולים. תראה אותם, הם יותר חלשים מזבוב.

ישנים באמצע הכביש

ששוקוב מזמין את ולדימיר רויף שיצטרף לשיחה. רויף (64) תשע שנים בארץ, עלה מלטביה והתגורר בבת-ים. הוא רזה להחריד, ראשו מקריח, ידיו רועדות. יש לו אשה אבל הוא לא יודע איפה היא. הילדה שלהם, בת 16, נשארה עם הוריו בלטביה. עד לפני חמש שנים עבד כגנן בקאנטרי-קלאב בבת-ים. חבר הציע לו לנסות סמים והוא התפתה ונפל. לא הרגשתי פה טוב, הוא אומר ברוסית וששוקוב מתרגם. הוא פוטר מהעבודה, אשתו עזבה אותו, והוא המשיך להתגלגל במדרון. תקופה ארוכה קיבץ נדבות בשדרות ירושלים.

לדבריו, היה לו בוס שגבה כסף ממנו ומחבריו. הוא היה בחור רוסי שהיה יותר חזק מהיתר. גם הוא גר ברחוב, אבל מצבו הגופני טוב, הוא היה היה גבוה וחזק. מי שלא רצה לתת לו כסף היה חוטף מכות.

ששוקוב מספר שרויף הגיע למעון לפני שנה וביקש עזרה. שלחנו אותו לגמילה ב'שביל לחיים' והוא כבר כמה חודשים נקי, למרות שהוא נראה מחוק. בהתחלה הוא בא וסיפר לי שיש מישהו חזק למטה בשדרה שלוקח ממנו את הכסף. הוא אמר לי: 'אין לי כוח להתמודד איתו, אני בנאדם חולה, אני צריך כסף לסמים'.

אז הלכתי לבחור הזה, דיברתי איתו והוא ירד מרויף. אבל יש הרבה מקרים כאלה. תמיד החזקים מנצלים את החלשים, בכל תחום בעולם, אז גם בקבצנות. לפני חצי שנה הכרתי ארבעה אנשים שעבדו בשדרה ביחד בחבורה והם היו כמו גילדה, אף אחד לא יכול היה לעבוד שם. הקבצנים בכביש עובדים איפה שיש תנועה, הרבה מכוניות והשדרה זה מקום קלאסי. אבל זה לא חיים. אני מכיר לפחות 30 אנשים שמתו פה באיזור מסמים, שתייה והזנחה. הם ישנים לפעמים באמצע הכביש, עושים זריקה ונופלים לשינה עמוקה.

למי שייכת האוזן הכרותה

ביוני 98' נמצאה ברחוב אילת, לא רחוק מהצומת של השדרה, אוזן אדם כרותה. לבית החולים ולמשטרה לא היה מידע על אדם שאוזנו נכרתה. בעלי העסקים באיזור ידעו לספר על בחור רוסי בלונדיני וחסון, המטיל אימה על קבצני הצמתים. הקבצנים עצמם לא נידבו מידע, אולם למי שמצוי בחיי היום יום בצומת, היה ברור כי הקבצנים נסחטים על-ידי חבורת בריונים. תשעה קבצנים מנתה הקבוצה בצומת: ולדימיר, מיודענו מהמעון, פאול, סרגיי, איבן, סרגיי הצעיר, ויקטור, רומן, אלכס וסלביה. כיום לא נותר אף אחד מהם

בצומת. המוכרים בקיוסקים בצומת אומרים שהפרצופים מתחלפים במקום כל הזמן, מפעם לפעם מגיע אמבולנס לפנות גופה של קבצן שנפח את נשמתו. רומן היה מאחרוני החבורה ההיא. בערב יום העצמאות האחרון הוא נפל מעולף על הכביש, ובמשך שעות איש לא ניסה לבדוק מה קורה איתו. מדי פעם התעורר, גרר עצמו למדרכה, התעלף ונפל שוב לכביש. באחת הפעמים שנפל לכביש הגיעה משאית ועלתה על שני רגליו. המוכר בקיוסק מספר שלפני שבוע הגיע רומן לצומת במונית, ירד ממנה עם עגלת נכים וחיפש את חבריו. המוכר, שמעדיף ששמו לא ייחשף, מספר שראה איך מד"א מפנה מהשדרה שלוש גופות של קבצנים, וזה קרה בתקופה של שנה וחצי אולי.

יומיים אחרי הביקור הראשון שלי, אילייה עומד באותו מקום. רגלו אפילו נפוחה יותר, התחבושת נקרעה, הוא מבקש סיגריה. לדבריו, הוא לא נתקל בצומת בבעיות מיוחדות, אף אחד לא ביקש ממנו עמלה. אם מישהו ירצה ממני כסף, הוא מאיים, על המקום הוא יקבל ממני דקירה. רויף מהמעון משתרך אחריו.

מתברר שהוא לא החזיק מעמד עם הגמילה. יומיים אחרי שנפגשנו הוא יצא מהמעון, חזר להשתמש ולקבץ נדבות בצומת. הוא נראה גמור, לא מסוגל להרים את הראש, יש לי הרבה פרובלמה בראש, הוא ממלמל, יותר טוב לי למות.