אקספרס של חצות

לילה סגרירי אחד בחר שחקן הרכש הצרפתי של בשיקטאש, פסקאל נומה, לצאת לבילוי ברובע אורטאקוי, איזור בילויים אקסקלוסיבי על חופי הבוספורוס. לכאורה אין בידיעה זו שום דבר מעניין. העניין הוא שכאשר יצא פסקאל נומה מפאב מקומי, מצא עצמו החלוץ הצרפתי מוקף בפלאשים של צלמי עיתונות. פסקאל נומה, ככל הנראה כתוצאה של לחץ זמני, אי שפיות זמנית, או סתם אוברדוס של עצבים, תקף את צלמי העיתונות בחמת זעם ושבר להם מצלמות, פלאשים ובדרך גם כמה עצמות.

במהלך המאורע המצער (אך גם הביזארי משהו) התערבו אנשי המועדון, הפרידו בין הניצים ומיד רצו לבקש סליחה מצלמי העיתונות. כשנשאל נומה על תגובתו הקיצונית משהו, ענה כי הוא "אינו רגיל שצלמי העיתונות רודפים אחריו לכל מקום, וחודרים ללא בושה לחייו הפרטיים."

כל שחקן כדורגל שמגיע לשחק בטורקיה, מוצא עצמו נדהם נוכח עוצמתה של עיתונות הספורט. צלמי העיתונות נמצאים בכל מקום. הם רודפים את שחקני הכדורגל שצריכים להפגין כישורים תיאטרליים גם מחוץ לקווי המגרש. האירוע המצער של פסקאל נומה רק מעיד עד כמה יכולה להיות התקשורת חזקה. המעניין באירוע על מדרגות הפאב באורטאקוי הוא שהוא היה יחסית מיזערי בחשיבותו. מינוי מאמן, זימונים לנבחרת, הרכבים במגרש ושל הנהלות, כל אלה נקבעים בתוכנית הספורט השונות.

פרשנים הם הגורם המכריע ביותר בכדורגל הטורקי, וההנהלות נותרות חסרות אונים מול העוצמה האדירה של הפרשן, העיתונאי וכן גם של צלם העיתונות. באחד ממאמרי המערכת השנה בעיתון "פנאטיק", טען העורך כי נמאס לו מחוסר עמוד השדרה אותן מפגינות ההנהלות נוכח התקשורת. הוא טען כי זה מביא לחוסר מקצועיות של המאמן, של הקבוצה ושל ההנהלה. האירוני במאמר הוא שעיתונו של העורך הוא בין הגורמים החשובים לכך שזהו המצב.

קיים כמובן הבדל גדול בין הפרשנות המקצועית לכאורה ובין העיתונות הצהובה גרידא. זה יהיה שגוי להאשים את כל הפרשנים ואת כל מדורי הספורט בעיתונות התורכית בצהבהבות. הבעיה היא שההבדל הזה אינו בולט לעין כל כך. תוכניות הפרשנות (כן, קיים דבר כזה כאן) היומיות הופכות לעיתים קרובות מדי לזירות התגוששות בין אוהדים של קבוצות מסוימות המופיעים שם במסווה של פרשנים. הקהל מקבל בסך הכל שואו טוב, הרייטינג גבוה וכולם, למעט הכדורגל עצמו, יוצאים מרווחים.

אך העיתונות הצהובה באמת היא זו שזוכה ליותר ויותר זמן אויר בתקשורת הטורקית. והעיתונות הזו פשוט איומה, אין דרך אחרת להגדיר אותה. הבעיה שהיא תופסת כל כך הרבה מרחב בחברה הטורקית. אם היו מגיעים חייזרים לטורקיה הם היו שואלים עצמם: האם אין לאנשים האלה דברים אחרים לעסוק בהם? האם הכל כאן זה כדורגל, דוגמניות והקשר ביניהם? כאילו אין אינפלציה, אין בעיה כורדית, אין עוני ואין רעידות אדמה. תוכניות העונות לשם “Telegole” ו-“Televole” הם התוכניות עם אחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר.

ומה יש לנו בתוכניות האלה? הכל ולא כלום. שחקני כדורגל (חלקם משתפים פעולה, חלקם לא, ואז זה נהיה מעניין יותר) במסיבות, עם הילדים,או בחוף הים, לוקחים את נשותיהם לקניון הקרוב בדרך לאימון, או סתם מסתובבים ברחוב. בכל מקום הגברים הצעירים (מדי פעם הנאים) יכולים להיות מוקד התעניינות מצידה של התקשורת. המיוחד במקרה התורכי שמדובר בתופעה שעברה את הרף של סיפור פוש ספייס – דיוויד בקהאם. הצופה לא יכול להתחמק מתוכניות הרכילות השבועיות העוסקות בחיי הזוהר של השחקנים (כמו גם הדוגמניות והזמרות).

גם חיים רביבו לא התחמק מאצבעותיה נוטפות הארס של העיתונות הצהובה הטורקית. עם הגיעו לטורקיה פירסמה העיתונות כי רביבו ביקש שלא לשחק ביום שבת. הקבוצה כמובן סירבה ואז ביקש רביבו, אליבא דעיתון סטאר, לשחק עם אימונית ארוכה ולכך הקבוצה הסכימה. כמובן שהסיפור שקרי וכלל אינו ראוי להתייחסות. המעניין הוא שהעיתון לא טרח להתנצל על הידיעה השגוייה, וזהו עוד מאפיין של העתונות הזו. אין אחריות לאמיתות הידיעות. הכל מותר והרשות נתונה.

אחרי אירוע פסקאל נומה, אמרו העיתונאים כי הם בסך הכל רצו לדעת מה עושה פסקאל נומה בזמנו החופשי. זוהי כנראה הנקודה החשובה ביותר. בטורקיה לא חשוב רק מה אתה עושה במגרש. חשוב לא פחות לא אתה עושה מחוץ למגרש.