זמן החלום

האבוריג'ינים קוראים לתקופה שלפני נחיתת ספינות האדם הלבן באוסטרליה "זמן החלום". חלום לא רק בגלל השלווה והשלום בה חיו, "זמן חלום" גם כי הזמן מתעמעם ונמחק. כי הם לא כתבו היסטוריה. הם שרו שירים שהתארכו מדור לדור, ותיארו נתיבי הליכה שהובילו למערות מצויירות שתיארו אגדות. 40,000 שנות זכרון היסטורי היו בשתי וערב הזה, אבל התרבות הזו ידועה היום רק ברמז. כי תרבות בעל פה נכחדת עם אנשיה. ותרבות של שבילים נכחדת בגלות. קת'י פרימן כבר חיה את חייו של עם אבוריג'יני אחר. זה של זמן המציאות.

ובשביל האבוריג'ינים הללו, של הדורות האחרונים, ניצחה פרימן בגמר ה-400 מ'.

זה היה צדק היסטורי עם אלופים שהועלמו בצל האפרטהייד.

בשביל סבא של פרימן והחבר שלו אדי גילברט.

כשנבחרת אנגליה בראגבי-ליג ביקרה באוסטרליה ב-1936 היא שיחקה מול קבוצה אבוריג'ינית בקווינסלנד. הארי פישר הדהים את האנגלים ביכולת אתלטית אותה יוריש לנכדתו הפנומנלית. הם הזמינו אותו להיות שחקן מקצועני בבריטניה. האפוטרופוס הלבן על ענייני האבוריג'ינים בקווינסלנד דחה את בקשתו לדרכון או תעודת מסע.

לפישר אמרו בפנים ש"כוכב אבוריג'יני אחד מקווינסלנד זה מספיק". החבר שלו גילברט הפתיע באותם שנים את עולם הקריקט ביכולת הזריקה שלו. הוא פסל פעם את דון ברדמן, גדול השחקנים בהיסטוריה בזריקה ראשונה. ברדמן תיאר אותו כזורק הטוב בעולם. ציפו שיצורף לנבחרת אוסטרליה. אבל אז נטל ממנו האפוטרופוס את הזכות לצאת מאזורי האבוריג'ינים. האכזבה מוטטה אותו ושלחה אותו למסלול מאלכוהוליזם לבית חולים פסיכיאטרי.

האוהדים בסידני ראו את גילברט אולי פעמיים ומעולם לא צפו בפישר. הנכדים שלהם ראו את הנכדה הביישנית שלו מביסה כל רצה בעולם.

זה היה ניצחון של אלמונים. פרימן ניצחה גם עבור אנשים שלעולם לא תדע את שמם. למשל סבא וסבתא של אמא שלה.

כי סבתא שלה השתייכה ל"דור הגנוב". בשנות ה-50, יכלו משפחות אוסטרליות לבנות לקבל לרשותם ילדים אבוריג'ינים שנלקחו ממשפחתם. בגלל זה, בחצי גמר המשוכות אפשר היה לצפות ברץ אבוריג'יני בשם ואן-דר קייפ. חלק מהילדים האלו נגנבו בלידתם. הסבתא של קת'י נלקחה בגיל שמונה. חלק מהמשפחות האוסטרליות גידלו את הילדים האבוריג'ינים כילדיהם. חלק גדול פשוט השתמשו בהם כעזרה חינם במשק הבית. הפשע הזה לא ידוע בזכות ועדות חקירה. את מודעות מסירת הילדים אפשר למצוא כמעט בכל גליון סוף שבוע של הסידני-מורנינג הרלד משנות ה-50. מדהים, אבל לא תמצאו באנשים האלו את הזעם. "אולי יש בזה סמל פיוס", אמרה אמא של פרימן על הדגל האבוריג'יני שבתה מניפה אחרי כל ניצחון עולמי.

הסבתא הזו של פרימן הכירה את הסבא באי פאלם-איילנד. פאלם איילנד הוא אי אליו זרקו שלטונות קווינסלנד "אבוריג'ינים בעיתיים" עד שנות ה-50, חזרה אירונית וחולנית על הדרך בה השתמשה אנגליה באוסטרליה כמעט 200 שנים קודם לכן. בפאלם-איילנד, 43 שנים לפני שקת'י פרימן אמרה בסנדיי טלגרף של לונדון שאוסטרליה עוד לא התנצלה, ארגן סבא שלה שביתה במחאה על שכר של שני פאונד בשבוע ששילמו השלטונות באי. הוא גורש עם חבריו, מארגני השביתה, 600 קילומטרים צפונה. את חלקם לא ראו יותר מעולם. בפאלם איילנד ערכו בסוף השבוע הזה פסטיבל תרבותי. קראו גשר על שם סבא של קת'י. בפעם הראשונה למדו הילדים באי את ההיסטוריה של הקוקו-ילנג'י. ארועי הפסטיבל הסתיימו כל יום בצפייה במקצה של קת'י פרימן. הנה משהו שספורט כן יכול לעשות.

פרימן לא תציל את התרבות האבוריג'ינית של זמן החלום. יש דברים שספורט לא יכול לעשות. בזמן החלום האבוריג'ינים לא הכירו במושג בעלות אנשים על אדמה. הם ראו את האדמה כבעלת האנשים ומרגע שנקרעו ממנה נכחדו תרבותית ורגשית. את זה לא ישנה ניצחון ב-400 מ'. כמה תעשה פרימן עבור האבוריג'ינים בני הדורות הגנובים, מוטל בספק. כמו בכל מקום בעולם אולי ספורט הוא רק אשליה. גלולת הרגעה. סם הזייה. ובמיטבו - חזרה לרגע של אמיצים מובסים אל זמן החלום.