בהודו הייאוש יותר נוח

מגן דוד, כמו צלב קרס, הוא סמל הינדי קדום, ושניהם מעטרים לוחות אסטרונומיה הודיים. קשה לדעת מתי היגר המגן דוד אל מקומותינו. האם נדד על דרכי המסחר הגדולות עם היהודים שחזרו עם האימפריה הפרסית מבבל? אולי עם חייליו החוזרים של אלכסנדר מוקדון? עם היהודים הבוכרים שסחרו עם ערי התבלינים של הודו?

יש הרבה משותף בין הודו הענקית ומדינת ישראל הקטנה. הדמוקרטיה הגדולה בעולם נולדה באוגוסט 1947, 7 חודשים לפני הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. גם בהודו מותר להגיד הכל – בתנאי שאתה הינדי או מזדהה לגמרי עם הודו. כמו בישראל, גם בהודו קשה להיות מוסלמי. הסכסוך עם פקיסטן והיחסים הרעועים עם בנגלה דש מעכירים את היחסים בין הינדים למיעוט המוסלמי (כ-17% מהאוכלוסייה, בדיוק כמו בישראל), ואין רגע שקט.

בקשמיר מתמודדת הודו עם טרור רצחני של "לוחמי חופש", כפי שמכנים אותם הפקיסטנים, ו"טרוריסטים" כפי שמכנים אותם ההודים. קשמיר מחולקת בין הודו ופקיסטן, הרוב בה מוסלמי והודו אומרת שלעולם לא תעזוב את העמק הנפלא הזהר. הנימוק: אם ניתן משהו למוסלמים, הם ירצו עוד.

אז למה הודו עדיפה? כי כאן הייאוש יותר נוח. לאן תברחו בישראל? לים המוות? בהודו, לעומת זאת, יש מרחב עצום ובטן ענקית שבה נפלאות של פילים, קוברות, תוכים, טווסים, חשיש די חוקי, בגדים הודים, אוכל כמו-ישראלי ועוד דבר קטן שחסר אצלנו – תרבות.

וזהו אולי השוני העיקרי. בנוסף, מדינת ישראל עסוקה במלחמה בכמה חזיתות. זה לא רק אזרחים יהודים נגד אזרחים ערבים, אלא גם יהודים נגד יהודים. התרבות החילונית נלחמת במה שנראה בעיניה כדת חשוכה ומסוכנת לדמוקרטיה. שחור ולבן. אין גווני ביניים.

הודו היא ארץ הגוונים. ההינדואיזם הוא לא רק דת – הוא אורח חיים, פילוסופיה וחלק יומיומי מהכל. אין סתירה בין דת ומדינה, בין חיים נורמלים ופילוסופיית חיים בה האלים נוכחים בכל מקום, מגינים ועוזרים. לא מאיימים. הכוהנים ההינדים לא פחות חמדנים ומושחתים מהרבה רבנים – אז מה? כולם יודעים מי כוהן שווה ומי לא. ההינדים לא מעקמים את האף כשצריך להתחתן מול כוהן - זה חלק מהתרבות וארוג לתוכה בנינוחות גדולה. יש סדר, ואלוהים, במילת הרבים שלו, הם חלק מהסדר הקוסמי. ואם לא מועיל – לא מזיק.

לפעמים נדמה שאחד הישראלים היהודים היחידים שהבין את השיטה היה פרופסור ישעיהו ליבוביץ' – יהודי דתי, פרופסור לגנטיקה, דעתן שהפריד בין תפל לעיקר מכיוון שהתפל – המאבק בדת שהיא תרבות, לא העסיק אותו. עניינו אותו שאלות של מוסר אנושי. הדת היא דבר יומיומי שבין אדם למקום, ולא כלי להוכיח אם יש אלוהים או אין. ההפרדה בין דת לפוליטיקה הכרחית משום שאין קשר ביניהן. דת שייכת לתחום המוסר, אמונה היא חום אנושי.

שווה אולי ללמוד מההודים איך לקבל תרבות ולא לשנוא אותה ולהתנגד לה אוטומטית, לקבל את הרשת המיסטית–אמונית שמחבר אדם למקום שבו הוא חי, אבל להימנע ממה שיש לנו ולהודים בשפע מעורר חלחלה – שנאה שמבוססת על פיסות אדמה קדושות.