אני טקסט פוליטי, יההההההה

"אני נראה יותר ישראלי מישראלי ממוצע. אני תמיד שמח לשמוע את זה מיהודים. 'אתה ממש לא נראה ערבי', הם אומרים. יש כאלה שטוענים שזו גזענות, אבל אני תמיד התייחסתי לזה כאל מחמאה. הרי זה מה שרציתי להיות, יהודי. עבדתי על זה קשה, ובסוף הצלחתי".

איך מזייפים זהות? מצטיידים במשקפים עגולים, ווקמן, נזהרים מאוד בביטוי פ"א דגושה, מתאהבים בכוח במוזיקה מערבית, שוכחים איך להתפלל, בזים לכל מה שהכפר מתיימר לייצג. ממש קל, כמו העמידה בשערי הגיהנום. וכך יוצא ש'ערבים רוקדים', ספרו הראשון של סייד קשוע, הוא מלכודת של מראות שבורות, סטראוטיפים מכאיבים, מלחמה וכניעה לרסיסי זהויות שלעולם לא יתחברו לפאזל נאה אחד.

המכנה המשותף הנמוך ביותר שאפשר להצמיד לתואר "מרתק", כשקוראים סיפור אוטוביוגרפי, נשען על היכולת של הקורא לחוש הזדהות עם המחבר. אפילו כאן אנוס המחבר להתחשב בתהום פוליטית עמוקה. מצדה האחד עומדים אנשים שמאוהבים במעשה הציוני לדורותיו, עיוורים למאות אלפי קורבנות מסוכסכי זהות, דור שלישי לנכבה, דור שני לכיבוש. מהעבר השני עומדים מי שמכונים "מחנה השמאל", שלרוב מצטיינים בגיוס אמפתיה לעצמם ולמצבם בלבד.

ולכן סייד קשוע נאלץ לבעוט בכולם כדי לספר סיפור, שהוא מלחמת עצמאות שלא עלתה יפה. בטירה, בילדות ובארגז הזיכרונות של סבתא, הוא מתוודע למותם של סבא שלו ושל הדוד שלו בידי יהודים ב-48'. אחר-כך, כשילמד לפענח את האותיות העבריות המצהיבות בגזרי עיתונים לכלל סיפור, יגלה שאביו נשלח לכלא ישראלי בעוון הצתת קפיטריה בקמפוס ירושלמי. מאוחר יותר ילמד להתעלם מלחשושים בטירה, לפיהם אביו הפך למשתף פעולה, שאחרת איך נסביר את משרתו הצנועה בסניף המקומי של משרד הפנים.

בין לבין נצרבת זהות של ילד: מתוך קרעי זיכרונות, ידע חלקי על המסורת של עמו, אמונה נחרצת של האב בניצחון החזון הקומוניסטי, מפגשים הזויים עם ילדים יהודים, מפגשים כואבים עם מערכת חינוך רוויית אלימות של מורים. בדרך, נדמה שהוא לא מפספס אפילו רבע סטראוטיפ ומטיח אותו בפרצופנו, נמעניו היהודים-ישראלים.

פלסטינים אזרחי ישראל אינם זקוקים לסיפור של קשוע כדי להכיר את תפניות העלילה הצפויות של חייהם. הם גם לא זקוקים לאזכור, שבמכה אי-אפשר לקנות בירה. לעולם קשוע יהיה אזרח סוג ג', במקום שהוא אנוס לקרוא לו "מולדת". פלא שדמותו של המספר מסוכסכת עם עצמה, מפתחת פרוטו-אלכוהוליזם רווי בפנטזיות אלימות כלפי הסביבה ולועגת ליכולת שלה עצמה להטמיע בנפש עוד סטראוטיפ מטומטם, כגון שערבים לא יודעים לרקוד?

הכאב, הבעיטה, זכות הזעקה, כל אלה עוברים בקלות את רף ההזדהות שלי, באשר אינני מאוהבת עד עיוורון במעשה הציוני. אבל מכאן ועד להתאהבות במעשה הספרותי של קשוע פעורה תהום נוספת. אין בספר הזה מעשה אמנות מגובש, ונדמה שיוצרו מסתפק בשימוש בקורא ההיפותטי שלו כבשק חבטות מזדמן. עוד סטראוטיפ, עוד בעיטה, עוד כאפה מהדהדת, ובין לבין - סטטיות יצירתית כמעט מוחלטת. דמויות לא מתפתחות מעבר המבקרת לדו-ממדיות של האקספוזיציה, היחסים ביניהן מקובעים וקפואים, ללא תפניות שמעידות על תמורות בחיי הרגש של המספר, האנקדוטות המתקדמות בסדר כרונולוגי מנסות לחפות על העדר מבנה עלילתי משמעותי. גם אם אניח שאפשר לזייף זהויות בהצלחה, אי-אפשר לזייף מעשה ספרותי מבלי להתגלות, בסופו של דבר, כיצרן של פלקטים.

הבלח אחד מופלא מגלה מה קורה לכשרון של המספר כשהוא מפסיק לבעוט לכל הכיוונים ומתמסר לכלי העבודה המסורתיים של המספר, לא חשוב מאיזו זהות: האוזן הכרויה, העין הפקוחה לאבסורדים, היכולת ליצור דרמה מורכבת מחומרים ביתיים פשוטים. הפרק 'פרלמנט' הוא סיפור קצר ויפהפה אודות מהומה קולקטיבית שמתרחשת בטירה כשתחנת כבלים לא חוקית משדרת חידון א-לה חמיצר, והכפר מתגייס לפתרון, תוך כדי חשיפת יריבויות ישנות, חשדנות פוליטית, גאווה ודעות קדומות, מאבקים בין-דוריים, ופרס פאתטי בסופו של חשבון: חמש קילו בשר טחון מ'איטליז 'המשולש לפותר נכונה. הפנינה הזאת, אם מישהו ירים אותה מן הרצפה, עוד עשויה להפוך לסרט מצוין. תהיה בו כל עליבות המראות השבורות, כל נגעי הסטראוטיפים והדעות הקדומות והזהויות החצויות - אבל יהיה בו גם סיפור.

ערבים רוקדים, סייד קשוע, סדרת דברים, הוצאת מודן, 166 עמ'