השנים עוברות - אבל החיים נעצרו

"מצפים מאיתנו שהחיים יימשכו כסדרם, אבל אני מתביישת במצב שאליו נקלענו. בעבר התפרנסנו בכבוד". כך אומרת ל-ynet אמו של אחד מהרוגי אסון המסוקים, שביקשה להישאר בעילום שם.

היום, בדיוק חמש שנים אחרי האסון, מוצאות עצמן משפחות רבות מתמודדות, לא רק עם האבל הכבד, אלא גם עם קשיי פרנסה. במקרים רבים, אובדן הבן הביא למצב שבו ההורים אינם מצליחים לתפקד כבעבר, ורבים מהם פשטו רגל או סגרו את בתי העסק שניהלו. אחרים, שעבדו כשכירים, הפסיקו לעבוד. חלק מההורים חלו אחרי האסון. משפחות רבות מתביישות לבקש עזרה, למרות שהגיעו עד לפת לחם.

אלי בן שם, אביו של סגן קובי ז"ל, כיהן עד לאחרונה כיו"ר ארגון יד לבנים. לדבריו: "40 אחוז מהמשפחות נקלעו למצוקה כלכלית קשה. רבים מאיתנו חיים גם כיום מתחת לקו העוני".

את אפשרות הבקשה לסיוע ממשרד הביטחון, רואות משפחות רבות כצעד משפיל, מה עוד שגם לאחריו מצבם אינו משתפר בהרבה. זאת למרות תוספת תקציב של 150 מיליון שקל שנקבעה לפני כשנה בחוק, המיועדת לבני משפחות ששכלו את בניהם.

"קשה לראות חיילים חוזרים הביתה, כשארז לא ישוב לעולם"

אברהם, אביו של סגן שגיא ברקוביץ' ז"ל, היה נהג מונית עד האסון. "ואחריו מצאתי את עצמי פעמים רבות לא ממוקד בנהיגה, שגיא היה עולה לי במחשבות ולא הייתי מסוגל להמשיך לנהוג", הוא אומר. לאחר מספר תאונות דרכים בהן היה מעורב, החליט להפסיק לנהוג. "בשנה הראשונה לאחר האסון עשיתי שלוש תאונות דרכים ואז הרמתי ידיים".

אשתו, סיפר ברקוביץ', החליפה חמש עבודות בחמש השנים מאז האסון. "הגענו כמעט לפת לחם, אבל התביישתי לבקש עזרה עד שלא היתה ברירה", אמר, "אמנם בשנה האחרונה חל שיפור בגובה סכום הסיוע, אך לצערי, זה עדיין לא מספיק".

משפחת שטרק עברה חוויה דומה. מאיר, אביו של סגן ארז שטרק ז"ל, היה נהג אגד 28 שנים. "לאחר האסון, הגיעו עליו הרבה תלונות למשרד התחבורה, הוא פשוט לא תפקד", סיפרה אשתו ברכה, "החלק הכי קשה עבורו, היה לראות את החיילים חוזרים הביתה עם הקיטבג על הכתף, כשהוא יודע שארז שלו כבר לא ישוב לעולם". ברכה עצמה, בעלת עסק פרטי, לא המשיכה לתפקד ומיד לאחר השבעה סגרה את החנות ומאז לא פתחה אותה.

המצב הקשה, מתברר, הוא מנת חלקן של משפחות רבות, שמקדישות את חסכונותיהן להנצחת הבן. "את הבן כבר איבדנו. כל מה שאנו מבקשים כעת זה ולחיות בכבוד", אמר משה, אביו של סמ"ר שחר קיסוס ז"ל. "בתי מתחתנת בקרוב ולי אין שקל כדי לעזור לה. אני לא רוצה ששחר יסתכל עלי מלמעלה ויתבייש במצב אליו הגיע אבא שלו".

המשפחות: אנו מופלים לרעה לעומת אלמנות צה"ל

חלק מההורים טוענים כי "בוחן ההכנסה", שעורך משרד הביטחון, לשם קביעת דירוג התגמול למשפחות השכולות, מפלה אותם לרעה, בהשוואה לאלמנות צה"ל.

"עיני אינה צרה באלמנות, אבל הן, על אף הכאב הרב, תקמנה משפחה. אני לא אוכל להשיב את בני לחיים", אמרה שטרק. "לצערי, אותן לא בודקים בציציות ואנחנו נאלצים לעבור מבחנים משפילים כדי שיקבע את דרוג התגמול המגיע לנו".

אלי בן שם מספר כי אחת הסיבות שגרמו לו לקחת על עצמו את תפקיד יו"ר ארגון יד לבנים, היתה הידיעה על הכאב והמצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו המשפחות. בן שם ניהל מאבק ממושך להעלאת התקציב המוקצה למשפחות השכולות. "משפחות המשתכרות בחודש פחות מ-3,000 שקל מקבלות ממשרד הביטחון 5,700 שקל, אך עבורם, זאת טיפה בים".

ימי הזיכרון לבנים הם הוצאה כלכלית כבדה עבור המשפחות. חלק מההורים מספרים כי הם מוצאים עצמם לא פעם חוסכים מעצמם ומבני הבית דברים בסיסיים, כדי שיוכלו להנציח את זכרו של הבן.

כמדי שנה, בעת ציון יום השנה לאסון, העביר משרד הביטחון לאחרונה למשפחות סכום של 700 שקל המיועד לצרכי האזכרה. "אין לי אפשרות לעשות דבר עם הסכום המגוחך הזה, רק מודעה בעיתון המציינת את מועד האזכרה עולה 1,200 שקל", אמר קיסוס. "אם היינו מתפרנסים כבימים עברו, איש לא היה מעז לדבר על גובה הסכום. אך אנחנו לא מתפקדים כבעבר, הפכנו לנכים נפשית".

המשפחות מודעות לכך שטענותיהם אינן תמיד מתקבלות בעין יפה בציבור, בשל הטענה הנגדית כי הבנים שנפלו לא נשאו בעול הפרנסה. את הביקורת הם דוחים ומזכירים כי גם הם איבדו את היכולת להתפרנס. "אם מישהו אומר שאנחנו משחקים אותה, שיעבור, ולו ליום אחד, את מה שאנחנו עוברים כבר חמש שנים", אמרה שטרק.