בעיניים עצומות

בימים קשים אלה, ימי בשורות רעות, כדאי להיזכר בחוכמת דורות פוליטיים קודמים.

זלמן ארן, שהיה שר חינוך בממשלת בן-גוריון, נשאל פעם מדוע הוא לא תומך בכל מהלך של ראש הממשלה. "אני הולך אחריו בעיניים עצומות", הרגיע ארן. "אם אני פוקח עין, פה ושם, זה רק כדי לבדוק שהעיניים של בן-גוריון לא עצומות".

אריאל שרון רחוק מלהיות בן-גוריון. אף על פי כן, זה שנה הולך רובו המכריע של הציבור - כ- 70 אחוז - אחריו, ולא שואל לאן. עצימת העיניים הכללית היתה תגובה טבעית, מתבקשת, על דחיית הצעות ברק בקמפ-דיוויד ובעיקר על מלחמת הטרור שנפתחה אחר-כך. שרון הבטיח, יש לי פתרון. הבוחרים נתנו לו צ'ק פתוח. עברו 12 חודש, והטרור רק מתעצם. בסוף השבוע נהרגו במלחמה עם הפלסטינים 7 ישראלים, אזרחים וחיילים. אמש מנעה תושייה של שני שוטרי תנועה הרג נוסף, בלב המדינה. אם נכונות הערכות גורמי הביטחון, מה שאנחנו חווים היום הוא רק הקדמה. הטרור יתרחב ויעמיק.

בקיצור, המצב ביש. וכמו שקורה תמיד בתקופות קשות, מפלס ההיסטריה עולה. שדרניות ושדרנים מייללים, איפה הביטחון שהבטחתם, איפה הביטחון. עיתונאים מאיימים לרדת מהארץ אם לא ינפיקו להם פתרון. וגם חוסן לאומי הם דורשים, באספקה מיידית. אשר לפוליטיקאים, הם עסוקים בהקמת בתי-דין שדה. הימין תולה את הדם בשמאל, והשמאל בימין.

רק רגע. לפני שהצעקה "פתרון עכשיו" תמלא את הארץ, כדאי אולי לפקוח עין תורנית, ולראות האם אפשר לחיות עם הפתרונות שעל השולחן.

הימין האידיאולוגי מציע לגרש 3.5 מיליון ערבים אל מעבר לירדן (המדקדקים שם מציעים לגרש בהזדמנות חגיגית זאת עוד מיליון ערבים-ישראלים, יחד 4.5 מיליון). זה הפתרון שלהם, ואין בלתו. כל השאר - כיבוש מלא, ביתור חלקי, מיטוט צבאי - הוא בגדר התחכמות, שמטרתה להפוך את החיים של שני העמים לגיהנום. מהגיהנום, הם משוכנעים, יש רק דרך יציאה אחת: טרנספר.

השמאל מציע לסגת לגבולות 67', עד הסנטימטר האחרון. כל השאר - מסמך ביילין - אבו מאזן, מסמך פרס - אבו עלא - הוא בגדר התחכמות, שמטרתה להמתיק את הגלולה למתנחלים. בעלי הברית של השמאל המדיני הם האירופים, ומדינות ערביות כמו מצרים וסעודיה. בישראל הוא פחות פופולארי. השמאל כל-כך נואש, שהוא מוכן להרחיק לכת עד אימוץ הסרבנות, מה שלא עשה, ברובו, בתקופות הקשות ביותר של לבנון.

הפתרון השלישי הוא נסיגה חד-צדדית, לגבול שישאיר בתחומי ישראל את רוב המתנחלים. קסמו בנוחות שלו: לא צריך להגיע להסכם עם ערפאת. מצד שני, הוא מחייב פינוי יישובים ועימות קשה עם הימין, מבלי להבטיח גבול מוכר והפסקת הטרור. שרון יכול לחשוב על הפתרון הזה: הוא לא רוצה.

הוא האמין שיש לו פתרון רביעי: צבאי. אם רק ילחץ יותר, יחסל יותר, יכתר יותר, יפציץ יותר, הפלסטינים ירימו ידיים. עוד לפני חודשיים, באחת ההפוגות הקצרות בטרור, התפאר שהניצחון בפתח, בהישג-יד ממש.

הוא טעה. לאחר 17 חודשי אינתיפאדה צריך להודות שהפלסטינים לא נשברו. הייאוש רק חיזק אותם. המצוקה הכלכלית והאנושית רק דחפה אותם למעשי טירוף. בהנהגה מקטרים על ערפאת, אבל מעיין המתאבדים רק מתגבר.

שרון קיווה שהמרירות של הרחוב הפלסטיני תביא להדחת ערפאת מבפנים. או אז תתפנה הדרך לבחירת באשיר ג'ומאייל פלסטיני. נתניהו מציע לדלג שלב ולסלק את ערפאת מיד. אלא שערפאת טוב מהם במשחק הזה: במקום לטבוע בגל המרירות, הוא רוכב עליו. על כל סדק שמוצא שרון באחדות הפלסטינית, מוצא ערפאת שניים באחדות הישראלית.

הישראלים לא יברחו מכאן, למרות הטרור. הפלסטינים טעו פעמים אחדות בהבנת הזיקה שלנו לארץ, והם טועים שוב. וגם הפלסטינים לא יברחו. אם יש מכנה משותף אחד לשני העמים, הוא הרצון להישאר כאן, בארץ הדוויה הזאת, ולהיפרד.

שרון מנווט את דרכו בלי תכנית. חי מיום ליום, מפיגוע לפיגוע, מתגמול לתגמול. הוא לא צריך להתפלא שהאנשים, שהלכו אחריו עד היום בעיניים עצומות, מתחילים לפקוח עין.