גיבור בעל כורחו

בין סרט לסרט הוא עולה על ה-MTK (אופנוע מירוץ משובח) שלו ודוהר במהירויות סופר גבוהות. וזה לא סתם תחביב אצל יואן מקגרגור, אלא קטע מושקע, כמעט מקצועני. "אבל אני לא הטיפוס שמוצא ריגוש בלעשות דברים מסוכנים", הוא טוען. "לא אקפוץ ממקום גבוה וגם לא אעשה בנג'י. למען האמת, כשרמת האדרנלין בגופי עולה אני מרגיש חולה", טורח להדגיש הסקוטי היפה, בעל העיניים הכחולות המדהימות, העוטה טי-שירט קצר בחדר בית המלון הלונדוני, חושף זרועות שריריות ונראה יותר כמו נער מתבגר מאשר גבר בן 30, נשוי ואב לשתיים.

"מאז ומעולם אהבתי לרכוב על אופנועים. אני מתעניין בנושא כבר מילדותי", מגלה מקגרגור בעודו מעשן בשרשרת סיגריות "לאקי סטרייק". "יש קבוצה של חברים שאני עושה את זה איתם. אנחנו הולכים לצפות במירוצים מקצועיים ובעצמנו רוכבים מדי פעם על מסלולי מירוצים. אפשר אומנם לרכוב במהירות גבוהה גם בדרכים כפריות, אבל שם עלולה להמתין הפתעה לא נעימה מעבר לסיבוב, כמו כתם שמן על הכביש או גללי פרות, מה שיכול לגרום לך להתהפך. אופנועים זו תראפיה בשבילי. צריך ללמוד להיות רילקס, לדעת לנשום נכון ולשחק אותה בסיבובים. זו לא חוויה מפחידה ומגבירת דופק, זו חוויה פאקינ' מדהימה". מקגרגור, כריזמטי, דעתן ואסרטיבי, מפטפט בשטף כשהוא מבליט דיבור המוני. השורש פאק להטיותיו השונות, ועוד פנינים בלשון "לא נקייה", מופיעים הרבה בטרמינולוגיה שלו.

הוא יליד עיר החוף הקטנה קריף שבסקוטלנד, בן להורים מורים (ויש לו אח, קולין, טייס בחיל האוויר הבריטי המלכותי). הוא סיים את בית הספר "מוריסון" (בו שימש אביו מורה להתעמלות), נמשך למשחק בהשראת דודו, השחקן דניס לוסון (הופיע בשלושת סרטי "מלחמת הכוכבים", על תקן הטייס וודג' אנטילס, ומקגרגור "חיקה" אותו כשנכנס לדמות אובי ואן קנובי הצעיר, בסרט השלישי בסידרה ובסרטי ההמשך הבאים), למד דרמה במשך שנה בבית ספר למשחק בקיראלדי, סקוטלנד, ואז עבר ללונדון להמשך הלימודים בבית הספר למוסיקה ולדרמה "גילדהול".

אט אט הוא השתלב בהפקות תיאטרון וטלוויזיה ("שפתון על צווארך", "ארגמן ושחור", פרק ב "ER" וכו'). האקורד הראשון שלו בקולנוע היה ב"BEING HUMAN" של ביל פורסיית, אבל את פריצתו הגדולה הוא חייב לבמאי הבריטי הנפלא דני בויל, לאחר כיכובו בסרטיו המיוחדים, "חברים לרצח" ו"טריינספוטינג". אחר כך באו "אמה", "חיים לא רגילים", "כתוב בעור" ועוד. האקורד הלפני אחרון, "מולין רוז'", העלה את מניותיו וזיכה אותו במועמדות ל"גלובוס הזהב".

רוב תפקידיך בסרטים עדיין קשורים להוויה הבריטית.

"אתה בוחר תפקידים מהמקום שממנו אתה בא. אני לא מנסה בכוח להיות בריטי, אבל השורשים שלי כאן, ואין לי עניין לבתק באחת את הקשר הזה, לעבור לאל.איי ולכבוש את הוליווד. במה שאני עושה אני משתדל שלא יהיו גבולות. אני מנסה להיות מעורב בדברים שיביאו לי את הסיפוק הכי גדול, ומההיבט המקצועי הכוונה היא לעשות דמויות שונות, כל פעם בדרך אחרת. אם התקציב לסרט מגיע מאמריקה או מבריטניה - זה לא רלבנטי מבחינתי. האם השתניתי לאחר שעבדתי בהוליווד? בוודאי, משתנים יום יום. אבל לא נעשיתי אמריקאי יותר".

להיות אמריקאי זה משהו מגונה?

"בעבר תיעבתי את התרבות ההוליוודית, אבל גיליתי שהקטע כאן רע לא פחות. חשבתי שתעשיית הקולנוע הבריטי מתעלה על מה שקורה בהוליווד, ושיש לנו הרבה יותר לב ונשמה, אבל התברר לי שלא. הבולשיט כאן הוא כמו בכל מקום אחר. בתחילת השנה שעברה, לפני לידת בתי (השנייה), הייתי אמור לעשות סרט מסוים. הכל היה מוכן לצילומים, היה מימון וההפקה תוכננה להימשך שישה שבועות בסקוטלנד. מדובר בסרט קטן, אינטנסיבי, אירוטי ואפל, אבל ברגע האחרון משקיע פרטי, מניאק, שהביא חלק מסוים מהמימון להפקה, משך את כספו והכל קרס.

"פנינו לכל המוסדות הבריטיים שמממנים הפקות, וגם אני וטילדה סווינטון, שהיתה אמורה לשחק איתי, ניסינו לסייע. זה תסריט מבריק, לא קומדיה, והבריטים אוהבים להשקיע בקומדיות. עבור הבמאי זה היה אמור להיות סרט ארוך ראשון, והוא הוכיח שהוא מוכשר בסרטים הקצרים המצוינים שעשה. הערכנו שנקבל סיוע ממוסדות שמשקיעים בקולנוע הבריטי, אבל כולם אמרו לא. היינו זקוקים לארבעה מיליון דולר, אבל אמרו לנו, תסתפקו במיליון, ואל תעסיקו כוכבים. אמרתי להם לא, תודה... הקדשתי את חיי לתעשיית הקולנוע הבריטית, וזה מה שאני מקבל? זה ענף שאין בו חוקים ושום דבר לא מובטח, ולכן תמיד יתקיימו קונפליקטים. תמיד יהיו כאלה שיאמרו, תביאו לי את ראסל קרואו, תמיד יהיה מי שירצה הפי אנד, ותמיד יהיו אמנים שיאמרו: בזה אני מאמין, ככה זה יהיה. לכן כעת אני פחות מבואס מהוליווד, כי כאן זה בדיוק אותו דבר".

קולנוע הוא לא מכשיר לעשיית כסף?

"לדעתי לא. נכון שמעורב בזה כסף גדול, ומנהלי אולפנים יאמרו לך שסרט עושים כדי לעשות כסף, אבל עבורי זה לנסות למצוא סיטואציה שיש בה משהו אמיתי, לאמץ דמות ולגלם אותה טוב ככל הניתן, ולקוות שיהיה לה אורך חיים".

בסרטו החדש, "בלאק הוק דאון", הרפתקת המלחמה הנוקבת של רידלי סקוט העוקבת אחר הפעולה האמריקאית במוגדישו, סומליה, ב-93', הוא מגלם את ריינג'ר גריימס, חייל מפקדה ג'ובניק, פקיד שמדפיס על מכונת כתיבה, ופתאום זוכה לצ'אנס שלו ייחל כל שירותו הצבאי, לצאת לקצת אקשן, שיתברר כטראומטי למדי עבור כל הנוגעים בדבר.

איך היתה ההפקה (שצולמה במרוקו)?

"כל מה שסבב את הסרט הרגיש לי נכון. אומנם לא הרגשתי לשנייה שאני עומד לאבד את חיי... אבל כל היתר היה ממש ריאליסטי. הרחובות היו מגעילים, מלוכלכים ומסריחים. גם אנחנו היינו מסריחים, מה גם שהיה עלינו לשאת את כל הציוד הכבד והזענו בלי סוף. כלי הנשק היו כבדים, כולל הרימונים שהיו עלי, והאפקטים המיוחדים היו מדהימים. כשרצת תחת אש ברחוב והסומלים רצו אליך, הגבת כאילו זה משהו ממשי".

עד כמה הסרט משקף את האירועים שהתרחשו במוגדישו?

"חשנו צורך לעשות צדק עם החבר'ה שלחמו שם באותו יום, אלה שנהרגו ואלה שלחמו ושרדו. פגשנו הרבה חיילים מאלה שלחמו שם, ודיברנו איתם על חבריהם שנהרגו ועל תחושותיהם. זה לא היה קל, היו לנו אחריות ומחויבות עצומות לשרטט את האירועים הכי קרוב למקור, כי גם בני המשפחות של אלה שנהרגו שם אמורים לצפות בסרט. ככלות הכל, יש סרטים שעוסקים במה שקורה בעולם, וזה אחד מהם. הוא עקוב מדם, אבל זה סרט על מלחמה. אם מישהו לא רוצה לראות סרטים מדממים, שיילך למשהו אחר. רק שלא יגידו לנו לא לעשות סרט כזה. אני שונא צנזורה. היו שאמרו שלא הראינו את נקודת המבט של הסומלים, וזה לא נכון. בתחילת הסרט רואים שאנשיו של איידיד (מורד מקומי) רוצחים סומלים אחרים, כדי להשתלט על משלוחי המזון של האו"ם. זה לא סרט דוקומנטרי, אלא משהו שמבוסס על סיפור אמיתי. עקבנו אחר הריינג'רס, 'כוח דלתא' ואנשי חיל האוויר. תמיד בסרט מלחמה עוקבים אחר צד אחד בקונפליקט".

בהקשר של סרטי מלחמה, מה מחדש הסרט הזה?

"קודם כל, חלק מהבחורים מ'כוח דלתא' ומהריינג'רס, שאיתם התאמנו לקראת צילומי שמונה ימים בפורט בנינג, ג'ורג'יה, נשלחו אחר כך לאפגניסטן. בסרט רואים בדיוק מה עושים לוחמי היחידות המובחרות האלה בקרב. בשום מקום אחר, כולל בטלוויזיה, לא רואים איך מתנהל קרב חי"ר בלוחמה המודרנית - והסיבות לכך טובות! ב'בלאק הוק דאון' רואים איך זה בדיוק מתנהל, ואתה יודע בדיוק מה מצופה מהחיילים הצעירים אבל המאוד מאומנים האלה. רובם לא מוכנים לוותר על משימה שחבריהם משתתפים בה. סמל אחד שהיה בסומליה, ובגלל סיבות אישיות יצא הביתה יום לפני הפעולה, מצטער עד היום שלא יכול היה להיות לצד חבריו. אחד הדברים שמטרידים אותי, הוא מה עובר בראש של חייל שיודע שהוא עלול לאבד את חייו ובכל זאת מתפקד ביעילות. בזמן האימונים איתם למדנו, למשל, איך הם מתפקדים בלוחמת רחוב ואיך הם מתקדמים תחת אש. כן למדנו את החוקים הבלתי כתובים אבל המקודשים שלהם, שלא משאירים אדם בשדה הקרב, פצוע או מת, למשל".

איך זה לעבוד עם רידלי סקוט?

"הוא אחד הבמאים הכי גדולים שיש. מבחינה ויזואלית, אני חושב שאין יוצר שרואה את התמונה הקולנועית טוב ממנו, וכמו כל היוצרים הגדולים, גם הוא לא כל כך מודע לגדולה שלו. הוא יודע איך לבנות סרט מול מצלמה. אתה רואה את השוטים שהוא מרכיב ואיך הם מתחברים יחד לפאזל מושלם בסופו של דבר. הוא יוצר מבריק, איש שיחה נעים ונוח לעבוד איתו".

מה ההבדל בין העבודה בסרט הזה לבין זו שב"מלחמת הכוכבים" (בקרוב ייצא הפרק הבא בסידרה, "מלחמת הכוכבים פרק 2 - מלחמת המשובטים")?

"ב'בלאק הוק דאון' אתה מגיב לאווירה מאוד ריאליסטית, בעוד שב'מלחמת הכוכבים' אתה יוצר אותה בדמיונך. אתה צריך לדמיין את התגובות של החוצנים שכביכול עומדים מולך ולהתייחס אליהם. זו עבודה מאוד קשה".

לא מזמן (נובמבר 2001) נולדה למקגרגור אסתר, בת שנייה מאשתו, מעצבת הסטים אווה מבראקיס (צרפתייה, למרות השם בעל הצליל היווני), המבוגרת ממנו בשבע שנים. השניים נישאו ב-95' לאחר שנפגשו על סט סידרת הטלוויזיה הבריטית "קוואנה, פרקליט הכתר", ובתם הבכורה, קלרה מתילד, כבר בת שש.

העיסוק בסרטים גוזל המון זמן. היית רוצה לבלות יותר עם משפחתך?

"אתה לא מצפה ממני להפסיק לעשות סרטים בגלל שיש לי עוד ילדה... אני הרי שחקן ועושה סרטים, ובכך מספק לילדי את הבטחונות לחיים הטובים ביותר שאני יכול לתת. אז זה יהיה טיפשי מצידי להפסיק לעשות סרטים, לא?".