לשבוע הספר: קחו כמה צ`כים הביתה, היום זה בזול
לא מוכרחים ללכת דווקא ליריד, אבל מוכרחים, מדי פעם, בשביל הנשמה, לקרוא ספר צ`כי. אריאנה מלמד ממליצה על הטובים, לאו דווקא רבי המכר
לא אהבתי, לא אוהבת, לא אוהב. בחבטות של אלת בייסבול, בגרירה איטית בשערי, בקופונים חינם ובמילות כיבושין לא תצלחו למשוך אותי לדוכנים של שבוע הספר. יותר מכל אני שונאת את הפוזה: "חג הספר העברי", הם קוראים לזה, כשמדובר בעצם בכביש-עוקף-סטימצקי. כל השנה, המו"לים מחויבים לשלשל כחמישים אחוזים ממחירו של ספר למפיץ הכל יכול, שמבלעדי רשת חנויותיו לא היו הספרים נמכרים. השבוע הזה – שנמתח על פני עשרה ימים – הוא אחת ההזדמנויות הבודדות שיש למוציאים לאור להרוויח קצת יותר. סופרים מרוויחים פחות: את נטל ההנחה מגלגלים גם על התמלוגים שלהם. וקוראים? לעתים קרובות הם יוצאים נשכרים, אבל בחשבון הארוך, קוראים מתמידים יודעים לחפש ולמצוא את ההנחות שלהם בירידים עונתיים אחרים, בסופרמרקט הספרים של געש, בחנויות יד שנייה או במבצעים של הסטימצקיאדה.
אז המו"לים טוענים, שבלעדי שבוע הספר קשה היה לקדם יצירה מקורית, ואני מבקשת לפקפק בכך. מזה כמה שנים, רבי המכר ההיסטריים שלנו הם עבריים לגמרי. כל מו"ל מחפש את הצרויה-שלו הבאה שלו, את הסמי-מיכאל שלו, את העמוס-עוז שלו, בתנאי שיהיה לו מגע קסם של עמוס עוז של פעם. וכן, גם את העירית-לינור הבאה הם מחפשים, בנרות אפילו. יאללה בנות, שבו על תוכנת "וורד" ותכתבו על החיים האמיתיים שמתחת לבלונד. ועוד רם אורן אחד מבוקש, רצוי חי.
בינתיים, בשנים האחרונות, חלה ירידה עצומה בקריאה של ספרות מתורגמת. אם היא מגיעה מן העולם הגדול ברעש ובצלצולים, כמו הללו שמקדימים רומנים של גרישאם או של סטיבן קינג, זה עוד איכשהו הולך, אבל כיצד ישתכנעו קוראים שכדאי להשקיע כמה שעות באחד, ט.ק. בויל שמו, שהוא מחשובי הסופרים האמריקניים? הרי הוא לא חשף את ורידיו לאומה בראיון רב-עמודים בשבועון מוביל. קשה עוד יותר לשווק סופרים שהלכו לעולמם, ובכלל קשה לשכנע את הקוראים, שמעבר ליצירה העברית המתהווה, יש בעולם המון ספרים שווים שמיתרגמים לאט מדי ומעט מדי. דווקא על אלה הייתי הולכת בשבוע הספר הקרוב, ומרכיבה לעצמי סל של ירוקי-עד, לאו דווקא רבי מכר, בכלל לא עבריים, והייתי קוראת אותם לאט, לאורך שנה שלמה, ולומדת משהו על ההקשרים שביניהם.
הנה וידוי: אני חובבת מושבעת של ספרות צ`כית. היא תמונת-ראי הפוכה של הספרות העברית החדשה במיטבה. במקום שאנחנו שמים שלושה סימני קריאה, סופר צ`כי טוב מבליע חיוך דקיק. במקום שבו סופרינו מפטפטים את נפשם לדעת, הצ`כים מכים מתחת לחגורה באפוריזמים קטנטנים ומצוינים וגורמים לנו לחייך, גם מתוך כאב. הם לא לוקים במחלת המטפורות המיותרות, הם לא חושבים שדמותו של ילד היא מרכז העולם הספרותי, והם מענגים, מתוקים מרירים, לרוב מופלאים.
את "עלילות החייל האמיץ שוייק" של ירוסלב האשק ספק אם תמצאו בדוכנים: גשו לחנויות יד שנייה, תשלמו כל מה שיבקשו מכם. זה מסוג הספרים שצריך לגור בבתים שדייריהם נוהגים לחייך. אחר כך, בבקשה, תקראו את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ`אפק (הוצאת זמורה ביתן), וגם את "בית חרושת למוחלט" שלו (הוצאת ירון גולן). צ`אפק הוא האיש שהמציא את המילה "רובוט", וגם חזה את מלחמת העולם השנייה, השלישית והרביעית. הוא גאון מוחמץ, והוא מצפה לאהבה שלכם. כך גם ייז`י וויל המנוח: "חיים עם כוכב" (זמורה ביתן) הוא מן הספרים קורעי הלב שיש: הוא מתרחש במלחמת העולם השנייה, בפראג, שם איש צנוע מנסה לשרוד ביחד עם חתול.
את "ספר לבן" של פאוול קוהוט אולי אינכם מכירים. זה היה הבסיס לסרט הישראלי "רעיונותיה של קלארה הקדושה", והוא יגלגל אתכם מצחוק תוך כדי שהוא אוחז בבלוטת יותר המוח ומכריח אתכם לחשוב.
שקית הניילון הצ`כית שלי מתמלאת, אבל שום דבר לא מכביד עליה. אני רוצה בה, כמובן, את כל כתבי פרנץ קפקא, ובמיוחד את "מחברות האוקטבו" שלו שראו אור לאחרונה ב"עם עובד", בסדרת "פרוזה אחרת". הוא קטנטן ומופלא, ומגעו הנוצתי, הקל עד כדי מלאכיות, של קפקא אחד ממש לא יעיק על השקית.
ואיך אפשר לשכוח את בוהומיל הראבל: "שיעורי ריקוד למבוגרים ולמתחילים, רכבות תחת שמירה צמודה": שתי נובלות אלוהיות, גם הן ב"פרוזה אחרת". מן השנייה עשו סרט מצוין, אבל מה שחשוב בה באמת הוא, שהראבל מגדיר מחדש את המונח החבוט "כבוד האדם" במונולוג מצחיק, מפעים, כובש – של שומר בתחנת רכבת.
את יוזף שקבורצקי לא קיבלו כאן בתרועות, לצערי. "מהנדס הנשמות" שלו הוא מופת לכתיבה של פליט, שהעולם החדש והנדיב מקבל אותו בחיבוק גדול מאחד, ובתדהמה גדולה מאידך.
כל אלה מצויים על המדף העברי, נחבאים, לא מתוקשרים, לא מתוודים על אהבותיהם ודכאונותיהם. הקורא חד העין כבר רושם לי ציון שלילי, כי לא הזכרתי את מילן קונדרה. ובכן, קונדרה המוקדם ראוי לאהבה, לקריאה ולהתפעלות. "מחול אחרון ופרידה", במיוחד. קונדרה המאוחר, לעומת זאת, זוכה במדף שלי בעיקר לניגובי-אבק הכרחיים. עדיין הייתי מבכרת אותו על פני כמה תופעות מתמיהות ברשימת רבי המכר המקומיים (דורית רביניאן, אם מוכרחים להזכיר שמות), אבל אהבות הן עניין גחמני וחמקני. לא אוהבת את שבוע הספר, לא משתגעת על קונדרה, אבל מתפעלת כל פעם מחדש מסופרים צ`כיים, כולל איואן קלימה ומיכאל ויווג, שלא הוזכרו כאן במפורש, מפאת כובד השקית, שהיא בעצם נסיעה קטנה ונעימה מאד לפראג.