למה?
עברנו את ליל הסדר על ארבע קושיותיו, אבל הילדים, במיוחד בני שנתיים-שלוש, ממטירים עלינו אינספור שאלות כל השנה. מה זה אומר עליהם ואיך מגייסים מנה גדושה של סבלנות כדי לצלוח את המיתקפה. מדריך להורה המותש
אחד השמות הבלתי-רשמיים של פסח הוא "חג הקושיות", על שם "מה נשתנה". אבל שאלות של ילדים –"מי", "מה", "איפה", "כמה" ובעיקר "למה" - צצות ועולות במשך כל השנה, במיוחד בגילאי שנתיים-שלוש. למה הם מפציצים אותנו ומה מטרת השאלות? האם אנחנו אמורים לפתוח אנציקלופדיות ולהשיב על כל שאלה בהסבר מפורט או שמותר גם לענות ב"ככה"? מה קורה כשהשאלות מביכות את ההורים ומה עושים כשהן עולות לנו על העצבים?
"גיל שנתיים-שלוש מוגדר כ'גיל הלמה' מפני שהילדים שואלים על כל דבר 'למה', אפילו מבלי להבין את משמעות המלה. הם פשוט שמים לב שזה פתח לשיחה ודרך טובה להפעלת המבוגר", מסבירה איריס פרנקל-פורת, יועצת ומטפלת במשפחות, ילדים ונוער. "אבל בכל גיל קיים הרצון לשאול 'למה' ובכל גיל מתעוררות שאלות בנושאים שונים.
"בגיל הצעיר יש את האומץ לשאול, ואם השאלות של הילד פוחתות זה לא מפני שהוא הפסיק להתעניין, אלא מפני שהוא קלט שלמבוגרים שסביבו אין סבלנות לענות. כשהילד שומע תשובות שמאחוריהן מסתתרות אמירות כמו 'אל תשאל' או 'אל תפריע לי', הוא מתרגל לשאול פחות. לעומת זאת, ככל שהמבוגרים יותר ערים לכך שיש להם תפקיד בחינוך הילדים, ושחלק מהתפקיד הזה הוא מתן מידע, וככל שהמבוגרים יותר מלמדים את עצמם לענות בסובלנות - כך אנחנו מוצאים, גם בגילאים יותר מתקדמים ילדים שמרבים יותר לשאול".
האם מבול השאלות מעיד על אינטליגנציה?
פרנקל-פורת: "כן. הן עדות לכך שבראש הילד יש חשיבה ויש מעקב אחרי תהליכים שקורים. אצל ילדים שנוהגים לענות להם, אנחנו מוצאים רמה גבוהה בשטחים שונים מתחום האינטליגנציה. בכיתות ב'-ג' של היסודי אפשר לזהות את מידת ההיענות של הבית. ככל שההורים יותר סבלניים ועונים, וככל שהם מעודדים הצגת שאלות, אנחנו רואים ילדים שיותר שואלים ויותר יודעים".
מה עדיף: שאלות מהמציאות או מהדמיון?
"אין כאן עניין של עדיפות. חלק ממה שעלינו ללמד את הילדים זה לעשות הפרדה בין עולם המציאות לבין עולם הדמיון. זה בסדר גמור לשאול שאלות שלקוחות מעולם הדמיון, למרות שאנחנו, ההורים, לא תמיד מתורגלים במתן תשובות בנושאים כאלה".
עד כמה צריכים ההורים לחפש תשובות חכמות בספרים?
"בשיחה עם ילד, ולא משנה באיזה גיל, חשוב לשמור על רמת האמינות, כי ילדים, ובמיוחד בני נוער, ערים מאוד לאמינות של המבוגר. אבל חשוב גם להגיד שלפעמים אנחנו, ההורים, פשוט לא יודעים. אחד הדברים שחשוב לנו, כהורים, ללמד, זה שאנחנו לא יודעים הכל אבל אנחנו יודעים ומנוסים יותר בגישה למקורות מידע. אלה נחלקים לשניים: גישה לספרים, לאינטרנט וכדומה, וגישה לאנשים שהם בעלי הידע. כלומר, באמצעות מתן תשובה אנחנו מלמדים את הילד לא רק את המידע, אלא גם מהן הדרכים היעילות להשגתו".
מה קורה כשהילד שואל ושואל והפיוז שלנו מתקצר?
"אחד הדברים שצריך ללמד את הילד הוא הרגישות לעיתוי הצגת השאלות. כאן נכנס לתמונה נושא האינטליגנציה הרגשית, שחלק ממנה זה לקלוט מה מצבו של האדם העומד מולך. ילדים קטנים, או כאלה שמתקשים ללמוד את חוקי החברה, ניגשים למבוגר או קוראים לו לבוא מבלי לבדוק אם הוא פנוי. תופעה מוכרת היא הילד שמתפרץ עם שאלה חשובה בדיוק כשאמו מדברת בטלפון. חשוב מאוד שהורים יפתחו אצל ילדיהם את המיומנות של תשומת-לב לאדם השני כדי שהילד יידע לפנות אליהם, וגם אל אחרים, בעיתוי המתאים.
"מבוגרים רבים שואלים את עצמם 'למה הילד שואל את זה? הרי הוא כבר היה אמור לדעת את זה בעצמו'. גישה כזאת מולידה בעיות. כשההורים רואים את השאלות של הילד כסימן לחוסר-ידע, ומסיקים מכך שזה סימן שהם הורים לא מספיק טובים, זה מעלה אצלם את הכעס והתיסכול לרמות גבוהות, שמרחיקות אותם מכל אפשרות של למידה.
"כשההורה מתעצבן מהשאלות של הילד, הוא מלמד אותו לא לשאול וחוסם את עצמו כמקור של ידע. לעתים מפליא לראות הורים בעלי בקיאות גבוהה בנושא מסוים כשלילדיהם אין בו אף שמץ
של מושג. אז חשוב לשמור על פרופורציות. כשהילד או הנער הציגו שאלה, זה בסך-הכל מעיד על כך שחסר להם ידע בתחום מסוים וכל מה שצריך לעשות זה לעזור להם להשלים את הידע החסר. הורים חייבים לפתח בעצמם את שריר הסבלנות שחוסם למידה. כשאנחנו חוסמים ילד בגיל צעיר, בהיותו נער הוא כבר חסום לחלוטין, ואז ההורים נקלעים למצב שבו הם מתלוננים ואומרים 'אין לי שום קשר איתו'. לפתח קשר חסום הרבה יותר קשה מאשר לעודד ערוץ של קשר כשהוא עוד קיים."
מה עושים כשהשאלות מביכות את ההורים?
"שאלות של ילדים אכן עלולות להביך וזו לא אשמתם, זו האחריות שלנו. הורים צריכים להתאמן במתן תשובות לילדים בכל גיל, גם באותם נושאים שמעוררים הרבה מבוכה. הורים שיש להם כמה ילדים, מעידים שעם הילד הראשון הם היו נבוכים מאוד בנושאים מסוימים, מפני שפשוט לא היו מתורגלים בהם, אבל מתן התשובות, אפילו בנושאים מביכים, נעשה יותר ויותר קל ואפשרי אצל הילדים הבאים. התירגול עשה את שלו.
מותר להגיד לילד "כשתגדל תבין? "
"זאת התחמקות מתשובה, וזאת תשובה די מעליבה משום שמאחוריה מסתתרת ההנחה שיש דברים שנשגבים מבינתו של ילד ושהם רכושו הפרטי של המבוגר. כדאי להסביר את מה שניתן להסביר ואפשר גם להוסיף אמירה כמו 'יש תחומים שככל שתתנסה בהם בעתיד הם ייראו לך יותר מוכרים'. בדרך זו הילד לא ירגיש דחוי או נעלב.
" אפשר לענות על שאלת "למה" ב"ככה"?
"אם מסתתר מאחוריה 'עזוב אותי עכשיו, אני לא פנוי כרגע', עדיף להגיד לילד 'אני עייפה' או 'אני טרודה', כדי לפתח אצלו רגישות לסיטואציות בינאישיות, במקום לזרוק מלה שלא אומרת שום-דבר. גם 'כובע'' זה לא תשובה. כיום כבר לא נהוג להתייחס לילדים בפטרוניות ובראייה מגבוה. לנו, דור ההורים, יש בעיה עם הגישה הנוכחית, מפני שכאשר היינו ילדים ההתייחסות אלינו היתה עם הרבה פחות כבוד ממה שמקובל כיום. כתוצאה מכך אנחנו נדרשים להמציא דרכים נוספות וחדשות לשאלות שבילדותנו רובנו בכלל לא התנסינו בהן, וזה לא קל. אבל זה אתגר".
