חזון של אמא

"היא הפכה הרבה יותר בכיינית, חייכה פחות והגיבה פחות. אני זוכרת רגע שהדליק אצלי נורה אדומה. היינו אצל שכנה שהיה לה ילד בגיל של יעלי. שמתי לב שהבן שלה, שהיה הרבה פחות מפותח, כבר עשה תנועות מחווה של שלום וכו', ויעלי לא. אמרתי לה: 'הילדה לא עושה שלום.אולי היא אוטיסטית?' והיא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח, ואמרה לי: 'את אוטיסטית בעצמך. יש לך ילדה מדהימה'.

עניתי לה שיכול להיות, אבל בגיל הזה חייבים כבר לעשות שלום. היום יעלי בת 12. היא מוגדרת ילדה בעלת קווים אוטיסטיים ובעיות תקשורת, אבל ההתקדמות שהשיגה בשנים האחרונות מדהימה את הסובבים אותה.

היא מתקשרת כמעט לגמרי עם סביבתה, קוראת, כותבת, מגיבה, עוסקת בפעילות ספורטיבית וכמעט הכל בזכות הפרויקט של אמא שלה:"דיג דיגדוג".

רק מעטים יודעים כי קלטות שירי הילדים הפופולריות "דיג דיגדוג", הנחשבות למצליחות ביותר בארץ (מכרו כ- 300 אלף עותקים) הן בעצם פרויקט של האם מיכל חזון, שניסתה באמצעות השירים שכתבה להציל את בתה מגזרת האוטיזם, להוציא אותה מבדידותה וכנגד כל הסיכויים ותחזיות המומחים הצליחה לתקשר איתה, והפכה אגב כך בעצמה לאימפריה בתעשיית תרבות הילדים בארץ. היום נחשבת חזון לסופרת ילדים מצליחה, תמלילנית, כותבת הצגות ילדים ומחזות מוזיקליים.

"חיפשתי אז את דרכי בחיים, והלידה של יעלי היתה עבורי מתנה ענקית. היא הפכה את החיים שלי ב- 180 מעלות. הוציאה ממני דברים שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם". "האיבחון של יעלי היה מאוד מורכב ומפותל. היא פשוט בילבלה את כולם", מספרת חזון, "עברנו שנה קשה של איבחונים שונים, והיא פשוט לא התנהגה לפי הספר. לא היו לה את המאפיינים הקלאסיים של אוטיזם, כי היא היתה 'חברותית וחביבה', וזו הגדרה שלא מתאימה לתופעה.

אבל היסודות לבעיה היו שם. בעיקר חוסר עניין בדברים מסויימים, חוסר התעניינות בסביבה. היה מאוד קשה לגרום לה להגיב לדברים, או להצחיק אותה. לכן לקח זמן עד שהגיעו להגדרה מדוייקת. "החלטתי להשאיר אותה בבית ולנסות להפעיל אותה בעצמי. חיפשתי דרכים, גיששתי, שמתי לב שהכי טוב היא מגיבה למוזיקה, ובמיוחד לשירי משחק.

הבעיה היתה, שכמעט ולא מצאתי שירים שנכתבו בצורה כזו בארץ. הכרתי שיר משחק בצרפתית, בו מקפיצים את הילד על הברכיים ומטלטלים אותו באוויר. זו היתה הדרך היחידה שלי לגרום לה לצחוק. חיפשתי שירים מהסוג הזה בעברית, ולא מצאתי. "בדיוק אז היא קיבלה במתנה את הספר 'מאה שירי ילדות'. חיפשתי, וראיתי שחוץ מהשיר 'סבתא בישלה דייסה', שזה משחק אצבעות, אין שום שירי משחק שהם חלק מהמיתולוגיה של שירי הילדות הללו.

אמרתי לעצמי שאין ברירה, אני חייבת להמציא הכל. וכך היה. "התחלתי להמציא שירים. איכשהו הם כבר באו לי עם קצב ועם איזו מנגינה שעברה לי בראש. התחלתי לשיר לה את 'נדנדה',' שזה בעצם תרגיל שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה, ונועד לחיזוק שרירי הבטן. שוכבים על הגב, שמים את התינוק על הרגליים, מרימים ומורידים אותו, והתינוק בינתיים מתנדנד, בעוד שרירי הבטן מתחזקים.

"אחר כך שרתי לה את 'אסקימואי', כי זה הגביר לה את קשר העין, וכל העניין הזה של חיכוך אף באף מאוד הצחיק אותה. אחר כך את 'דיו אבא', שיר שמלווה בהקפצה על הרגל. כל שיר כזה היה בעצם תרגיל להוציא ממנה תגובה ובעיקר צחוק. אחר כך בא 'אמא תרים את יעלי' (שהפך לשיר מיתולוגי בסאגת קלטות "דיג דיגדוג" ג.מ.).

"באותה תקופה עבדתי קצת כעיתונאית פרילאנסרית, עבדתי גם ב'להיטון', שם הכרתי את נורית הירש, התיידדנו והפכנו לחברות קרובות.

בגלל שיעלי דיברה מאוחר, רציתי באמצעות השירים לגרום לה לשיר, ולכן שמתי לה בפה את ההברות ואת הצלילים, וראיתי שזה עובד. אמרתי לעצמי: וואללה,' עלית על משהו'. ואז נסעתי יום אחד לנורית במושב, ואמרתי לה שאני חושבת שסופסוף יש לנו עתיד מקצועי מזהיר.

מהיכן הביטחון הזה?

"מכיוון שחיפשתי שירים ליעלי, פשוט נכנסתי חזק לנושא, וראיתי שיש בתחום שיממון גדול. כל שירי הילדים שהיו אז בארץ היו ברובם סוג של עלבון, פתרון נוח להורים: להכניס קלטת לווידאו ולשכוח מהילד. מעבר לעבודה עם יעלי ולרצון שלי לעשות משהו יותר מקצועי, היתה בזה גם מחאה על תרבות שירי הילדים בארץ. רציתי לבוא ולהגיד שהכל נראה כמו פסטיגל אחד גדול וסתמי.

"ועובדה - באתי לנורית, הדגמתי לה את השירים עם בובה גדולה, והיא נדלקה. אמרתי לה שהלחנים חייבים להיות אנטיתזה למה שהולך היום. כל הפסטיגלים למיניהם היו אז רועשים וצורמים. כתבו לילדים כאילו הם נולדו בני 12. אמרתי לנורית שהשירים צריכים להיות מתוקים, לחזור לילדות, העיבודים חייבים להיות כמו תיבת נגינה.

נורית קלטה מיד את הרעיון והביאה את תיבת הנגינה של סבא שלה, שהמחישה מה שאמרתי. "לאט לאט קרם הרעיון עור וגידים. חזון והירש עניינו בפרויקט את חברת ההפקות אם.סי.איי. דליק ווליניץ נבחר למבצע הראשי של הקלטת, ו"דיג דיגדוג" הפך במהירות להצלחה מסחררת.

"כשכולם כבר ידעו ש'דיג דיגדוג' זה להיט היסטרי, יעלי אובחנה באופן סופי והוחלט שיש לה קווים אוטיסטיים", מספרת חזון. "כולם חגגו עם הקלטת, ואני התרוצצתי עם יעלי בין מאבחנים לפרופסורים ללמוד שיטות טיפול. אבל אמרתי לעצמי, שאולי אצליח בקלטות שלי לשדר לה תקשורת מיוחדת.

"בכמה שירים הכנסתי תנועות מיוחדות, של כן ולא עם הראש. הילדים היו צריכים להגיד כן ולהנהן בחוזקה עם הראש, או להגיד לא ולהניד בראש. זה עניין של מחוות שיעלי לא הפנימה אותן, וחשבתי שדרך הביצוע של הילדים היא תפנים אותן.

וככה אנחנו מצלמים, מבלי שהבמאי יודע את הכוונות הנסתרות שלי. ואני צועקת ונותנת הוראות לילדים לעשות תנועות חזקות עם הראש, והבמאי אומר לי ככה בשקט: 'מיכל, זה לא קצת דבילי העניין הזה?', אבל ככה עשיתי גם כשישבתי לבד עם יעלי וניסיתי ללמד אותה, לבד, מתוך אינטואיציה.

"אחר כך הסתבר לי, שהרבה דברים שעשיתי מהבטן נודעו כשיטת 'לובוס'. לימדתי אותה לצייר, לבנות בקוביות ואפילו אותיות. כל יומי סבב סביבה. ישנתי מעט מאוד והייתי במצב של תשישות מתמדת. הילדה בכתה כל הזמן והיתה כל הזמן על הידיים, עד שקיבלתי דלקות בגידים.

תפקדתי מתוך תשישות כרונית, והגוף שלי לא היה במצב טוב, כל הזמן וירוסים ושפעות. ובתוך כל זה המשכתי ליצור, והכל עם רגעי אושר. נצחונות קטנים".

בהתחלה היא לא הגיבה, ודליק נלחץ. הבמאי לא היה בדיוק אוהד, ורצה להחליף אותה בילדה אחרת. אבל דליק נלחם בשבילי ואמר לו שזה שיר מאוד מיוחד, שכתבתי במיוחד ליעלי. אמרתי לדליק: 'תטלטל אותה ממש חזק'. הוא טילטל חזק באוויר, ורק אז היא צחקה. דליק היה נבוך. החלטתי להתייחס לזה בטבעיות ובלי פאניקה, ופשוט אמרתי לו: "דליק, יש לה בעיות תקשורת". והוא הסתכל עלי ככה ואמר:'אההה... אני מבין. כבר פחדתי שזה אני'.

כמעט כל שיר מלווה בזיכרון, שמח או עצוב. למשל השיר 'הדרור והדרורה', שכתבתי כבר ל'דיג דיגדוג 2'. באותו יום ירדתי עם יעלי לשדה. זה היה יום אביבי נהדר, וקוצים צמחו. יעלי הושיטה יד ונדקרה מקוץ. היא לא בכתה, וזה היה נורא. לקחתי לה את היד והושטתי לעבר הקוץ. אמרתי לה קוץ,' איי, זה דוקר'.

חזרתי על זה כמה פעמים, וכלום לא קרה. "ואז לקחתי את הקוץ ודקרתי אותה באצבע. היא היתה בשוק, כי מעולם לא הכאבתי לה. היא הסתכלה עלי ואמרה: איי,' סה דוקה' (זה דוקר) ואני בכיתי. היא ראתה שבכיתי והיתה המומה. באותו היום ראינו בשדה דרור ודרורה, ואז כתבתי את השיר.

כשהיא גדלה קצת והבינה יותר, היא היתה מנשקת אותי אם הייתי בוכה ואומרת לי: 'נשיקה', 'נשיקה'. אחרי המקרה הזה, כל קוץ שהיא ראתה היא אמרה: 'איי דוקר', וזה הצחיק אותי. אמרתי לעצמי שאמנם דקרתי לה את האצבע, אבל היא הגיבה ודיברה".

היא בת 40, גרושה, גרה עם יעלי ובתה הקטנה מעיין 5 וחצי בהרצליה. מרבית ילדותה ונעוריה גרה ברמת אביב, לשם הגיעה עם הוריה מהדר יוסף. "הייתי עוף מוזר", היא מעידה על עצמה. "עד גיל עשר חיינו בהדר יוסף וזה היה אחלה.

המעבר לרמת אביב היה שוק עבורי. למדתי באליאנס, הייתי אאוטסיידרית, כמעט ולא התחברתי עם אף אחד. אבל הבדידות הזו חידדה אצלי את המהות שלי כמשקיפה, ועשתה אותי מאוחר יותר לסופרת יותר טובה.

"התקבלתי לתיכון 'תלמה ילין' למגמת ציור, אבל הוריי לא הסכימו שאלמד שם. הייתי שונה. חשתי בוז כלפי שאר הילדים. הסתדרתי עם הלבד שלי, וזה נתן לי עוצמה וכוח מאוחר יותר בחיים, להגיד שהכל קטן עלי. כל פעם אני צוחקת על זה שאני מרגישה שאלוהים נתן לי את יעלי כי הוא ידע שיש לי כתפיים לזרוק אותה עלי. בפירוש כך.

כשהיא נולדה, נפתחתי לאהבה, נפתחתי גם לפחד של אובדן, שמעולם לא היה לי קודם. יעלי היתה חלק מהגוף שלי בשלוש השנים הראשונות לחייה. לא היו לי חיים. היא היתה צמודה אלי 24 שעות. "כתבתי כשהיא עלי, ישנתי והיא עלי, ואז נפתח מעגל היצירה שלי. לפני שהיא נולדה, לא הצלחתי לכתוב שירי אהבה. אחרי שהיא נולדה, הכרתי את המפיקים של אביבה אבידן וכתבתי לה שירי אהבה שהופיעו באחד הדיסקים שלה.

גם לרון שובל כתבתי שמונה שירי אהבה. "הילדה היתה איתי, ולא היה גן שהסכים לקבל אותה, עד שיונתן לובל, המפיק של הקלטת, הפנה אותי לגננת של הבת שלו. זו גננת מדהימה ממוצא הולנדי, מהגן המוזיקלי, שבכל שנה קיבלה ילד חריג אחד. הגן השתתף בקלטת 'עולם קטן' ושיתף פעולה נהדר. חבל שאין חוק כזה, שכל גן רגיל צריך לקבל ילד אוטיסט או שניים, כי זה מה שמוציא אותם מהבדידות.

"הגן מאוד תרם להתפתחות שלה. היא נגמלה מחיתולים יחד עם כל הילדים, פיתחה נימוסי שולחן והרגלי אכילה יפים, ובעיקר היתה תחושה לי ולכל המשפחה, שאנחנו לא מנודים מהקהילה. בגן הכרתי את שי ומיכל, שני אנשים מדהימים וחברים נפלאים שיש להם ילד אוטיסט. מיכל היא גננת, והשניים פתחו גן רגיל ושילבו בו את בנם. עברנו דירה לירושלים כדי שיעלי תשתלב בגן הזה.

לא היה לי ספק שזו מסגרת שצריכה לקום בכל מקום במדינה, במקום שהורים ישלמו מכיסם הפרטי עשרות אלפי שקלים כדי להקים גן כזה. "הקמת הגן לוותה בהמון קשיים, וכל ההורים כמעט הגיעו להתמוטטות כלכלית ורגשית מההוצאות והמלחמות המרובות שנאלצנו לעבור. בשלב מסויים, כשהגענו למבוי סתום בגלל הבירוקרטיה העירונית, פתחנו בשביתת רעב במשרד של אהוד אולמרט, כדי שיבין שהעירייה צריכה לספק מבנה לגן ולא אנחנו צריכים לשכור בניין שלם ולשלם על כך".