מוערכים מדי, לא מספיק

היחסים בין אמני פופ, תקשורת וקהל אמורים להיות פשוטים למדי. על האמנים מוטלת המשימה לכתוב מוזיקה טובה, הביקורת משתדלת לדווח על מי שעושים מוזיקה טובה וגם מגניבים מהצד אישיות מעניינת, והקהל פשוט צריך לרכוש את ההמלצות. אלא שלא תמיד עיתוני הרוק שמים לב לאמנים הראויים. לעתים הם מקדישים זמן רב מדי לאמנים בינוניים, או מפריזים ביכולות של אמנים טובים. לעתים הם לא שמים לב לגאונים שפועלים שנים מתחת לאף, מה גם שלעתים טעם הקהל שונה לחלוטין מטעם המבקרים, והקהל מחליט להכתיר מלכים משלו (לד זפלין היא הדוגמה האולטימטיבית). פעמים רבות קיימת אי-התאמה בין תרומתו האמנותית של אמן לבין העיסוק התקשורתי בו. חשבנו על עשרה אמנים שזכו להרבה יותר מדי כבוד ויקר (קרי, "אובר-רייטד"), ולעשרה נוספים שלא זכו בכלל לכבוד המגיע להם (קרי "אנדר-רייטד"). אתם מוזמנים להזכיר לנו מי שכחנו.

*

עשרת האובר-רייטד (ובלעז: לא קצת הגזמנו?):

1. הסטרוקס

ההתחלה היתה מבטיחה. חמישה צעירים שנראים כמו האנשים הכי קוליים בעולם ונשמעים כמו שילוב כל להקות ניו-יורק של הסבנטיז הגיעו משום מקום וכבשו את עולם הפופ בבליץ. אבל נדמה כי העולם הפופ מסרב להירגע מהם: כתבות שער ממשיכות להופיע בכל העיתונים החשובים, דיווחים על מעריצות בריטיות, פיניות, יפניות ומה לא, כולל ניתוח מעמיק של הבגדים ומקורות ההשפעה. הסטרוקס לא יורדים מסדר היום, ויש להם בסך הכל אלבום נחמד למדי. בחייכם, קצת פרופורציה.

2. גרייטפול דד

מלהקת פסיכדליה מוגבלת וחביבה, היתה הגרייטפול דד במהלך השנים למוצר קאלט משעמם להפליא. אנחנו מוצאים את האלבומים של הלהקה קשים יותר ויותר להאזנה. דווקא אחת הלהקות הכי נחותות של החוף המערבי הפכה ברבות השנים למייצגת הכי גדולה שלו. מה גם שהיא מוציאה שם ממש רע לאסיד. אין ספק כי הדבר הטוב ביותר שיצא מג'רי גרסיה בשנים האחרונות היה הטעם שנקרא על שמו בבן וג'ריז.

3. אבבא

בשיא הצלחתה, אבבא עקפה את וולבו והיתה לענף הייצוא הגדול ביותר בשוודיה. בדיעבד מתברר שההשוואה היתה מאוד נכונה. אבבא, כמו וולבו, היתה בסך הכל להקה די משעממת, אבל בטוחה מאוד. אף אחד לא חולק על הכישורים הטכניים שלה. כמו במקרה של וולבו, אתה יודע שתקבל את מה שאתה צריך אבל אל תצפה להפתעות - המנוע יציב, המכונית ממוגנת היטב, הפלדה משובחת, הביצועים סבירים אך לא חורגים מהסטנדרט. אתה יכול לנהוג במכונית הזו עשרות שנים ותהנה מתמורה מלאה, כמו אבבא. מאידך, עוד לא שמענו אל אף דראג קווין שהעיז להתחפש לוולבו.

4. הקיור

מלהקת ניו-וייב נוגה, מינימליסטית ודכאונית הפך רוברט סמית' לפרסונה מבדרת שבנתה את עצמה על שיגעון גדלות. כמעט כל ילדה תל-אביבית העריצה אותו ואין ספק - הראש הגדול עשה את שלו. במהלך השנים נשאר רק ראש, הלב הלך למקום אחר.

5. פטי סמית'

היא היתה מורדת, משוררת וחלוצה, אבל עשרים שנה שלא הקליטה דיסק מעורר השראה. העיניים השחורות שלה ושיער הקרשים שינו את ההיסטוריה של הפופ, אלא שברבות השנים נותר בעיקר שיער הקרשים (או.קיי, וגם כמה שירים גדולים). את העיניים לא רואים יותר (וחוץ מזה, היא גידלה שפם).

6. מייקל ג'קסון

רקדן מעולה שלא שינה את הכוריאוגרפיה שלו משך שלושים שנה. ג'קסון הוא, בסופו של דבר, אחד הזמרים היותר מוגבלים בתולדות המוזיקה השחורה, ותרומתו לקנון האמנותי של התרבות המערבית מתגמדת אפילו ליד קולגות ברמתו (מדונה, למשל). יש לו הרבה זכויות, אבל הוא מיצה כמעט את כולן בתקופת "מותחן". וחוץ מזה הוא מפחיד ילדים. ואותנו.

7. הסטון רוזס

השירים, השיער של איאן בראון, הגיטרות של ג'ון סקווייר ותזמון מושלם הפכו את דיסק הבכורה של הסטון רוזס לנכס צאן ברזל, אבל מעמד הלהקה בעיתונות הפופ הבריטית חרג זה מכבר מכל פרופורציה סבירה. לאחרונה הם הוכתרו כאחת מעשרת הלהקות שהכי השפיעו על קוראי ה-NME. ואנחנו שואלים: לא הגזמתם? בעיקר לנוכח העובדה שאלבומה השני (והאחרון) היה פארסה שלמה וממושכת. היי, גם עירית לינור כתבה פעם ספר אחד טוב.

8. ביורק

למה, לכל הרוחות, מתחילה זמרת מכובדת באמצע החיים לעשות באדי-ארט עם גופה? ביורק השיקה קליפ שני בו היא מופיעה בעירום מלא. יכול להיות שאפילו היא כבר משועממת ומחפשת ריגושים חדשים, ואנחנו לגמרי מבינים אותה.

9. רמונס

המגזין "ספין" אפילו הכתיר את הרמונס כלהקה השניה בחשיבותה בכל הזמנים. בעיקר כי בדרכה הלכו אלפי להקות, רבות מהן מגוחכות. לרמונס - ואת זה צריך להודות - היה שיר אחד אותו הם כתבו כל פעם מחדש. וואן, טו, ט'רי פור וגאבה, גאבה, גאבה. ואנחנו אומרים: בחייאת ראבק. התרומה הכי גדולה שלהם לעולם הפופ היא העובדה שבמשך כל הקריירה שלהם, המשיכו החברים לחצות את ארה"ב באוטובוס ומעולם לא רכשו מטוס. גם כן משהו.

10. בק

הוא מוכשר כמו שד, לא נכחיש. אבל האם לא יכול להיות שבק הוכתר כגאון על רקע "פריצות דרך אמנותיות" שנעשו שנים לפניו בידי מיטב האמנים האפרו-אמריקניים? בהחלט יכול להיות.

*

עשרת האנדר-רייטד (ובלעז: מוכרחים לכתוב עליהם יותר):

1. צ'אק ברי

קצת חבל שאת אחד המשוררים הגדולים של הרוק מכירים כאן רק בזכות הגרסה של מייקל ג'יי פוקס ל"ג'וני בי גוד". ברי היה איש רע אבל אמן טוב, והוא גם היה גנב מוזיקלי, אלא שאצלנו הוא בהחלט יוצא זכאי.

2. קראודד האוס

מה מנע מניל פין לכבוש את העולם? המראה היורמי, שיווק רע, חוסר מזל, מחסור בכריזמה, הכל נכון. אבל לכתוב שירים הוא ידע. והוא גם היחיד מאז בריאן וילסון שהצליח להפוך חוף ים ניו-זילנדי ליצירת פופ-ארט. כיום הוא מקבל קצת כבוד מהבראנז'ה הלונדונית, דווקא כשהוא בדרכו לפנסיה.

3. אבבא

טוב, תראו: בתחילת דרכם היה מאוד נהוג לרדת עליהם, ופתאום נזכרנו שהיו שם גם יציאות - "דאנסינג קווין" ו-"Knowing Me Knowing You, למשל, בהן נטשו את הוולבו והפכו למכונית סאאב טורבו שוודית מוזרה וחסרת מעצורים.

4. שיק (Chic)

עיתונות הרוק חשבה פעם שהם "מסריחים" כמו הדיסקו שלהם, אבל עם "רבלס אר ווי", "וואט אבאוט מי", "גוד טיימס", "יור לאב איז קאנסלד", "סטייג' פרייט", "לה פריק", ועוד שלל קלאסיקות של גרוב נדיר - תנו קצת כבוד ללנון ומקרטני של הדיסקו.

5. אואזיס

נוהגים להאשים אותם בפלגייאטיזם מתמשך, אבל האחים גאלאגר יצרו בתחילת דרכם מוזיקה כבירה. עם רעב נדיר להצלחה הם כתבו את אחד מאלבומי הבכורה הכי גדולים של שנות ה-90 – תקליט קונספט (לא מודע לעצמו) שהוקדש לכוכבות. ליאם גאלאגר הוא אולי בור ועם הארץ, אבל הוא ידע לשיר כמו עבריין אמיתי, ואחיו נואל הסתגר סופי שבוע שלמים בהם כתב כמה מהלהיטים הכי גדולים של העשור. הם נועדו לחולל מהומות ואז להסתאב, וכך היה.

6. דונובן

מחשיבים אותו להיפי מתקתק, אבל הלהיטים שלו נצחיים. כמשורר הוא בקושי מתחיל, אבל בפירוש היה מלודיסט טוב. אם מסתכלים על אסופת הסינגלים שלו בהפקה היעילה של מיקי מוסט, מגלים שרובם שרדו בזמן טוב יותר מהמוזיקה של להקות היפיות רבות שהאמינו בעצמן.

7. XTC

להקת פאנק מצוינת שחיברה פולק וניו-ווייב והיתה בין הראשונות לשלב מוזיקה אפריקנית. מאחר שהיו נתונים בידיו הקפריזיות של אנדו פארטרידג', נטו לראות בהם נודניקים. כמו שאיאן מקאלאך הסתיר עם הפה הגדול את המוזיקה של אקו והבנימן.

8. סופר פרי אנימלס

באופו מוזר למדי, למרות שהתרפסנו בפני הלהקה הוולשית המצוינת הזאת עוד בתחילת הקיץ, העיתונות האמריקנית גילתה אותם רק עכשיו, אחרי אי אלו אלבומים מוצלחים. ה"ספין", למשל, הפנה רק החודש את קוראיו אליהם, כדלקמן: "'טבעות מסביב לעולם' הוא יצירת מופת סכיזופרנית שנעה בין ההרמוניות של הביץ' בויז, ריפים של הבי-מטאל ופריק אאוט של ג'אנגל, בדרך כלל באותו שיר". ואנחנו אומרים: איפה הייתם עד עכשיו?

9. דסטניז צ'יילד

מאחורי החזות הפרחית עומדת ביונסה נואלס המוכשרת, שמנהלת ושולטת ביד רמה בהרכב אר-אנד-בי מרשים. היה מי שאמר ש"סורבייבר" הוא השיר הכי טוב שסטיבי וונדר טרם כתב, ובצדק. מגיע להן קצת יותר כבוד מסתם זמן מסך ב- MTV.

10. הסופרימס

תאווה, מיניות, תשוקה ועוצמה ששרדו בזמן למרות טונות הנצנצים, האיפור, השמלות המגוחכות והמבטא המעודן שסיגלו דיאנה רוס ושות' בבית הספר לנימוסים והליכות של מוטאון. מתוכנתות או לא, השירים שלהן היו ונשארו רומנים של בנות עשרה שנשמעים כמו התפוצצותה של פצצת אטום רגשית.