אין לכם על מה לכתוב?

בסוף השבוע יושק אלבומו של צביקה פיק "הלילה הוא הלילה", על שם שיר הנושא של "סיטי טאוור". זה בדיוק הזמן לחקור את איכויותיו של שיר זה יחסית לשני שירי הפתיחה של הטלנובלות המצליחות האחרות, "לגעת באושר" ו"לחיי האהבה". כן, אנחנו יודעים שיש הבדלי ז'אנרים והם נלקחו בחשבון. עוד בקשה קטנה: אם אין לכם שלוש דקות ואתם מעדיפים ללכת לקרוא על ביקורו של שרון בארה"ב, בבקשה עשו זאת - רק אל תשלחו תגובות כמו "אין לכם על מה לכתוב כשהמדינה בוערת". לתפיסתנו, אין לנו. והיא לא.

"לגעת באושר" (מילים: אהוד מנור; לחן: מיקי גבריאלוב; מבצע: אלי לוזון)

מסר מרכזי: אין שום סיכוי לגעת באושר.

ניתוח השיר: השיר מספר על אדם מתוסכל וממורמר בצורה יוצאת דופן. לתפיסתו, בכל מזג אוויר ובכל מקום שהוא, האושר הנכסף מצוי במקום אחר. למרות הסתירה הלוגית שהיתה מקוממת את אריסטו, אין צורך להתנפל ולצעוק - האיש דואב ומתוסכל מכך שבעבר, כך נדמה לו, הוא כבר נגע באושר והפך, למרבה השמחה, ל"פותר חלומות". שחזור אותו הרגע מהווה תכלית חייו, אבל במקום זאת הוא נאלץ להתמודד עם "אהבה גדולה שאיננה", עם "כאב שנשאר-לא-הולך", עם "אושר מתרחק" ועם "צער שהולך לאט". ניסיונות להכניס את המשתנים הללו לתוך בעיית תנועה סטנדרטית (מהירות-זמן-דרך) יעלו חרס. כך גם הניסיון להבין אם "צער שהולך לאט" זה דבר טוב או רע. אבל האיש כבר על הקצה, נא לא להטרידו בקטנות.

מוזיקלית, השיר נלקח לכיוונים דרום אמריקניים ואלי לוזון נשמע, לרגעים, כמו רומנטיקן ארגנטינאי (במיוחד ב"באביב המעורר, בסתיו המרגיע"). הליווי הקולי שמקבל לוזון (בדרך כלל: "אווווו", בשורוק) מוסיף לשיר רובד, אבל נדמה שחסרים כמה שיאים מלודיים – במקום להמשיך ולהאמיר מעלה עד הצלילה האורגזמית-מלודית, הלחן לוקח את אלי לוזון רק עד מחצית הדרך.

סיכום: רמת הסתירות הפנימיות מתקבלת על הדעת, אך מילות השיר, בניגוד למקובל, אינן נוטעות תקווה בלב המאזין – וזה חמור מאוד. הלחן והביצוע סבירים. ציון: 7.5

"לחיי האהבה" (מילים: אהוד מנור; לחן: מיקי גבריאלוב; מבצעים: מיקי גבריאלוב ויפעת תעשה)

מסר מרכזי: אהבה היא מטרפת, והיא אפשרית גם עבור בני-זוג מעולמות שונים.

ניתוח השיר: השיר מספר על אהבה בין אנשים "מעולמות נפרדים, הפוכים ומנוגדים". ולמען הסר ספק: "אין ביניהם שום דימיון". לו הייתם פונים לַבּוּקי שלכם, הוא היה מציע לכם הימור עם "סיכויים של אחד למיליון", כך על פי השיר. בפזמון כולם שותים לחיי האהבה "הסוערת והאכזרית" – כן, סוערת ואכזרית ממש כמו בסדרה. אבל לשתייה מופרזת יש תוצאות בלתי נמנעות והסקס מגיע כבר בבית בבית השני: "אתה מעלי, מתחתי, בתוכי". מגוון. הבוקי מורט את שערותיו בייאוש, אבל הוא היה צריך לנחש, הטמבל.

בפזמון השני, כשאנחנו כבר יודעים מה קרה, האהבה זוכה לגודש תיאורים דרמטיים כמו היתה אלוהים בסדר פסח: סוערת, אכזרית, האחת, מכשפת, מטרפת, ועוד. למרבה הצער, הבית האחרון פוגם בקו העלילתי של השיר בנסותו להכניס מסר שאינו קשור לסיפור האהבה, אלא מוסר השכל מפוקפק שקשור ליין: "יין מעיר באדם את קולו שכבר נרדם", או משהו כזה. עזבו שטויות, בואו ונשתה לחיי האהבה. אתם הרי יודעים מה קורה כששותים.

הפסנתר הפותח את "לחיי האהבה" מתחיל כמו שיר מיטב-אמני-ישראל טיפוסי, ומכניס את המאזין לכוננות דני ליטני, אולם עד מהרה מתברר כי מיקי גבריאלוב ויפעת תעשה הם כל מה שנקבל כאן. קולותיהם משתלבים היטב, אך הלחן האפרפר והעיבוד הגלגל"צי של השיר מונעים ממנו להיחרט בזיכרון המאזין שאינו צופה בסדרה מדי יום. הקטע המלודי ביותר בשיר הוא, כצפוי, הקטע הדרמטי ("כמה שהיא מכשפת, כמה שהיא מטרפת"), אבל גם שם, שני המשפטים האחרונים אינם ממצים את הפוטנציאל המלודי, וגומרים מהר מדי. אחר כך יש ניסיון מעניין לסולו גיטרה, שנשמע כמו בריאן מיי מנגן בשבת בבוקר בשקט, כדי לא להעיר את ההורים.

סיכום: טיפול ראוי לשמו, רווי אמירות מפורשות בנושא האהבה – העוגן המרכזי של הסדרה – יחד עם בונוס בדמות סיפור אהבה בלתי אפשרי. רק מסרים מעומעמים בסוף פוגמים במאמץ. הלחן, לדעתי, הוא הפחות מוצלח מבין השלושה, אבל צפייה בתכנית 140 פעם עשויה להוביל להפחתת ההתנגדות. ציון: 8.0

"הלילה הוא הלילה" (מילים: לאה גלובוס, אשר לגזיאל; לחן: צביקה פיק; מבצע: צביקה פיק)

מסר מרכזי: הלילה הוא הלילה, והוא מלא ב"קול של אהבה".

ניתוח השיר: השיר מספר על אדם שתוך התלבטויותיו חושף סיפור אהבה הפכפך. על העלילה הבסיסית, עד שלב תינוי האהבים, ניתן ללמוד מתוך החרוזים המרכזיים בשני בתי השיר: "נוגע", "פוסע", "פוגע" ו(אותך) "יודע". הפזמון מתברך בכמות מכובדת של חזרות על המילה "הלילה" (6, תודה ששאלתם), ובשימוש תחבירי חדשני בפועל "נושק" ("אני נושק אותך אלי ילדה". נא לקרוא שנית, לאט יותר). כדאי להזכיר שבשיר לא מופיעות המילים "סיטי" ו"טאוור" ולו פעם אחת. זאת להבדיל מהביטוי "הלילה הוא הלילה", שם אלבומו החדש של צביקה פיק (בסך הכל 8 פעמים, כולל פעמיים פזמון בסוף).

בקטע הסי-פראט הדרמטי, מתחיל הדובר לאבד את העשתונות ברצף שאלות "למה" ו"מיהו": חלקן גורמות להרמת גבה נוכח המוסר הכפול ("למה את איתי בוגדת?"), אחרות מעידות על פחד בסיסי מבנות המין הנשי ("למה את עוזבת?", "למה את חומקת?", "למה את צוחקת?"). לסיום, כמו בטלנובלה, "הלילה הוא הלילה" משכיל לספק למאזיניו את הסוף האופטימי: "אוהב אותך תמיד הכי הכי יפה".

צביקה פיק גאון, כבר אמרנו? השיר שקט, אבל הפזמון מספק נקודות קליטות שפשוט חייבים לחזור ולשמוע שוב ושוב ("הלילה, הלילה הוא הלילה", למשל). העיבוד המוזיקלי לא מותיר שנייה משעממת אחת, עד הסיום שכאילו נלקח מאגדת ילדים, עם נגינתו של נֶבֶל סינטיסייזרי אלוהי. באמצע יש סלסולים מדויקים ("בך אני עכשיו פוֹגֶ-אַ-אַ-אַ-עַ") ולקראת הפזמון האחרון יש אפקט מטריף חושים א-לה ELO שמזרים לרמקולים את צביקה פיק בסראונד, כולל השהייה (דיליי).

סיכום: התפרקותה של היציבות העלילתית בשיר במסגרת "החלק הדרמטי" מוצדקת, ויוצרת פיתול עלילתי שאפשרי רק בז'אנר, כולל סוף טוב. השילוב עם הלחן הפיקי המוצלח מספק את התוצאה: 9