עלי בריקדות ניפגש, ניפגש
להצבעה ההיסטורית במרכז הליכוד שלשום יש רק ערך פנים-מפלגתי במלחמה המתלקחת בין אריק שרון לביבי נתניהו. גם שרון, גם נתניהו, כמו רבים מחברי מרכז הליכוד, יודעים בסתרי ליבם כי כינון מדינה פלסטינית הוא רק שאלה של עיתוי - וכי ליהודים אין כמעט שום דרך להשפיע על קביעת המועד
נניח לרגע, רק לרגע, שלא אלף ידיים הורמו בליל שלשום במרכז הליכוד נגד רעיון המדינה הפלסטינית, אלא אלפיים. אלפיים? שלושת-אלפים איש קמו כאיש אחד, עליזים ומתרוננים, מנופפים בכרטיס חבר המרכז, ודוחים ברוב עם ומהומה את הצעתו של אריק שרון לתמיכה בממשלה ובראשה. SO WHAT? אז מה? אז שלושת-אלפים אנשים נכבדים הביעו את דעתם שתחלוף עם הרוח ביום שהמנוול הזה, יאסר ערפאת, יכריז על כינון המדינה הפלסטינית. כי לפחות חלק מאותו ציבור בהיכל התרבות בתל-אביב יודע מה שיודע כבר מזמן כל העולם: ביממה שאחרי כינון המדינה הרעה הזו יודיעו 190 מדינות על הכרתן בפלסטינים - מהאיחוד האירופי ועד מה שהיה הגוש המזרחי, כולל אמריקה הגדולה, ידידתנו, אהבת חיינו. במדינות רבות יצטרכו נציגי אש"ף רק להחליף את השלט שבכניסה למשרדיהם, כי ממילא הם מייצגים את ארגונם המתועב כבר שנים הרבה. באותו יום יתחרו האיחוד האירופי ואמריקה יקירתנו על ליבה של המדינה פלסטינית ועל קופתה, והם ימלאו את המדינה הזו בכסף עד האוזניים כדי לנסות ולתעל את מיליוני התושבים הפלסטינים מדרך הטרור לחיים של כבוד. מה לעשות? ג'ורג' דבליו בוש לא נבהל מההחלטה במרכז הליכוד ולא טלפן לחברי המרכז, גסטון מלכה ועוזי כהן, כדי להניא אותם מהצבעתם ההיסטורית, וכמה נורא - האורות בחדר הסגלגל בבית הלבן גם לא דלקו שלשום כל הלילה. רק מה, אתמול בבוקר כבר הודיעו "פקידים אמריקנים" עלומי-שם שארצות-הברית תפעל למען כינון מדינה פלסטינית. זו עמדתה הרשמית של ידידתנו הגדולה מכולן כבר שנים הרבה.
וכך, להצבעה ההיסטורית במרכז הליכוד שלשום יש רק ערך פנים-מפלגתי במלחמה המתלקחת בין אריק שרון לביבי נתניהו. וכבר לימדונו שקרבות בין מפלגות הם כאין וכאפס לעומת מריטת השערות בתוך-תוכן. את בן-גוריון חיסלו המפא"יניקים. את שמיר "גמרו" אנשי הימין, וביבי נתניהו ואהוד ברק חבים את תבוסותיהם בראש ובראשונה לחברי מפלגותיהם. בליכוד מגשימים היום את מילות אחד משירי האצ"ל: "עלי בריקדות ניפגש ניפגש".
גם שרון, גם נתניהו, כמו רבים מחברי מרכז הליכוד, יודעים בסתרי ליבם כי כינון מדינה פלסטינית הוא רק שאלה של עיתוי - וכי ליהודים אין כמעט שום דרך להשפיע על קביעת המועד. זו צפויה להיות מדינה רעה לישראל, רעה מאוד, אך זה מכבר הפקיעו מידינו את היכולת להחליט עבור הפלסטינים: זו האמת המרה שיודעים גם שרון, גם נתניהו, שמבקשים לטעת אצל גסטון מלכה ועוזי כהן את ההרגשה שיש גם להם מה לומר ומה להחליט...
רמת ה-שרון
את נאומו הקצרצר של ראש הממשלה שלשום במרכז הליכוד אפשר להקביל ל"נאום הלווייתנים" המפורסם של חיים רמון במרכז העבודה, שבו המשיל את חברי מפלגתו לאותם לווייתנים שמאבדים את הכיוון ועולים אל מותם על החוף. שרון, ראש ממשלה, שלח את אנשיו אל המילה החמישית בשיר השירים, פרק א', פסוק ראשון. מעכשיו הם יחכו לו בפינה.
שרון, בדבריו ובהתנהגותו, המחיש את הכלל, שלפיו "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". מה שאפשר לומר ולעשות כמנהיג האופוזיציה - אי-אפשר לומר ולעשות ברחוב קפלן 3 בירושלים, לשכת ראש הממשלה. לראש ממשלה, כל ראש ממשלה, מתחוור לפתע כמה גדולה האחריות על כתפיו, ואלה לעולם אינן די רחבות כדי להכיל. הפוליטיקאי חושב על מחיאות הכפיים בהיכל התרבות. המדינאי, ראש ממשלה, חושב על מחיאות הכפיים של ההיסטוריה. במקרה של שלשום - זו הייתה רמת ה-שרון. לעומתו, בנימין נתניהו המחיש בדבריו ובהתנהגותו את מה שאומרים זקני העדה: בגיל הזה כבר לא משתנים. זה היה אותו ביבי נתניהו ישן ומוכר היטב, זה שלחץ ידי ערפאת ומסר את חברון - ומדבר על "טריקים" ו"שטיקים" - האיש שיצריו לוגמים יין שיכורים מול מחיאות-כפיים.
