על השירה

למתבונן מבחוץ נדמה לפעמים שהמשוררים בני ימינו חיים בחורבותיה של אימפריה, טובלים בקרעים של אור דועך. ייתכן מאוד שגם המשוררים עצמם, שלא במודע, חשים כך, ושתחושה זו מנחה את היחס שלהם אל העולם, את תפישת השירה שלהם.
מאז תנועת הרומנטיקה, אפשר לקבוע באופן גס, קיים בכל תרבות נתונה ציר החוצה את התרבות ומהווה קנה מידה ליוצרים אותה. בקצהו האחד של הציר נעוץ הבוז לתרבותיות כעמדה תרבותית. כל מה שאיננו ראשוני, בלתי מאולף, עשוי על פי צורתה של נהמת הלב או בוקע מתחתיות הנפש או הרחוב, פסול. כל מה שנחשד במכובדות או נוצר במטרה להיות חשוב, נדחה על הסף. בקצהו האחר של הציר משתופפת התרבותיות במלוא הדרה, זו שמעריכה יותר מכל את הקנוני, את העשוי עד דק, את מה שעובד ולוטש בידי רוחם האימתנית של יוצרים קדמונים ונקבע בתודעה התרבותית כראוי, כמקור נעלה.
לכל קצה מעלותיו וחסרונותיו שלו, וכל תקופה ואמנות מעלה על נס קצה אחר. ט.ס. אליוט, למשל, במאמרו "מהי קלאסיקה?" מדבר על תנאים להיווצרותה של הקלאסיקה. מבחינתו קלאסיקה נוצרת בתקופה שבה בשלות האישיות, בשלות הגינונים, בשלות הלשון וליטושו של הסגנון המשותף מגיעים לשיא, כלומר הגדרה אחרת להערצה של התרבותיות. תנועות האוואנגרד של תחילת המאה העשרים, מצד שני, זיהו כל בשלות וליטוש עם מכובדות בורגנית והדירו ממנה רגליהם בגועל.
מאז תחילת המאה העשרים השירה העברית מיטלטלת על הציר חוצה התרבות הזה. מעניין לעקוב אחר תנועתה. העברית המודרנית היתה זרה למשורריה הראשונים, לא רק כשפה - שהרי לא היתה שפת אימם של ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן או שלונסקי, כמו גם לא של גולדברג או רחל - אלא גם כעולם תרבותי שיש לו מערכת אסוציאציות וחוקים משלו, שיורש את קווי המתאר שלו מחוויות של מקום, שחומר הגלם הפונטי שלו מתגלגל בפיהם של בני אדם שיש להם חיי יום-יום, קודים סמויים של חיזור ופיתוי, שנאות מנוסחות, תשוקות מבולבלות. התוצאה היתה מסקרנת. המשוררים הללו כתבו עברית, המציאו עברית במהלך הכתיבה, אך דחסו לתוכם עולמות שונים שיובאו מחוץ לעברית, שהתפתחו שלא מתוך חילוף חומרים איתה. תפישת העולם הנוצרית המבליחה ללא הרף בשיריה של גולדברג או תמונת העולם האירופאית, חסרת השחר לפרקים, העולה מתוך טוריו של משורר תל אביבי מובהק כמו אלתרמן, הן רק דוגמאות לכך. אל השירה העברית המודרנית בחיתוליה הוזרקו עולמות שיריים, עשירים להחריד במסורת, שחוחים מכובד העבר עוד בטרם צמחו, שוקקי תרבותיות.
התחנה הבאה הכמעט צפויה - הפיכתה של העברית לשפה מדוברת ושפת אם - לוותה בתנועת גירוש של עולמות הצללים שלה, בהתנתקות אכזרית שהחלה בשנות החמישים-שישים, עם משוררים כמו יהודה עמיחי ונתן זך, הגיעה לפריחתה המלאה בשנות השבעים והציעה, דרך משוררים כמו דויד אבידן, יונה וולך, מאיר ויזלטיר ואבות ישורון, פראיות מסוג חדש, שיש לה רצון עז לשבר ולנתץ, לקרוע לחתיכות את הקיים. התגלה במלואו הבוז לתרבותיות, לעידון, להתנאות ביופי, לתפישת היופי כתכלית בפני עצמה. ושוב, המטוטלת נעה.

לא לשקוע, לא לבעוט. לשהות

את יקומי הצל ועולמות הרפאים של ביאליק, אלתרמן ושות' החליפה עוצמת ההבעה הלא מרוסנת של מחליפיהם, אבל גם לאותם מחליפים, על אף שצייתו לקולה של ההיסטוריה, היו בעיות. אחת מהם היא מידת המיידיות של שיריהם, הסלוגניות הברורה של השורות שלהם, שנבעה מרצון להמם את הקורא, להכריח אותו לשאוף בהפתעה את התלישות שהעיקה עליהם, את החיים בתוך הווה שאינו חדל. גם הרגע הזה חלף, גם הוא הומר במשהו אחר, טוב יותר, למזלנו.
על השירה בעברית בימינו נהוג לומר שהועם זוהרה, שהיא ירדה מגדולתה והתכנסה, או שמא נמלטה, אל מעגל מצומצם של יודעי ח"ן. יש אמת באמירה הזו, כמו בכל הדברים, וכמו כל האמיתות גם היא חלקית. השירה העברית איננה ממלאת אולמות. גם אין צורך בכך. מה שהיה צריך לקרות קרה. השירה השיבה לעצמה את היכולת לברוא עולמות, עשירים, מורכבים, עולמות שנובעים מתוך פעימת החיים כאן, בתוך עברית שעדיין לא מאולפת עד הסוף, אבל שהיא כבר שפה של אנשים נושמים, שמתהלכים איתה ברחובות.
אם לחדד את דבריי; אני אומר שמצבה של השירה העברית כאמנות לא היה מעולם טוב יותר. יש לה את כל העבר הזה, והרבה יותר עתיד משהיה לה קודם. נכון, היא פחות פראית ויותר נעה אל הקוטב של התרבותיות. נכון, היא פחות נקראת. נכון, היא עדיין מעריצה את משוררי העבר שלה יותר מאשר לומדת מטעויותיהם. אבל היא מחפשת להלחים, לחבר, להתיך. היא מבקשת ליצור גשר בין יקומים שהם מאגרים עצומים של ידע, חלקם בעייתיים כמו מאגרי הדימויים של העולם הקלאסי או של תורת הח"ן היהודית וחלקם לא, כמו טקסטים עבריים לאורך הדורות. היא פענחה את הסוד. אם היא רוצה לשרוד, עליה ללמוד לא לשקוע, לא לבעוט. לשהות. באוויר הזה, שעוד מעט קיץ והוא כולו פגישות.

ספר השירה השני של שמעון אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר"