השאלות שיזכירו לכם

יהודים, הושיעו: "לחיי האהבה" הולכת לעולמה הערב. פרק הסיום ישאיר את המעריצים עם טעם של עוד - טעם שיעבור תוך יומיים ויתחלף באחד חדש עם הופעתה של מגרפת המזומנים והמזכרות הבאה מטעם חברת "דרסט". בינתיים, הפרק ה-120 והאחרון ישודר הערב בשעה 20:05 בערוץ 3 של הכבלים, והעולם ייפרד לשלום מרונה ודורון, מאיה וגידי, סמדר ואלי מרקו, שלומית ואלכס, גלית ויונתן. עם מה משאירה אותנו הסידרה? עם חמסין בחוץ וחלל בלב. וגם עם כמה שאלות בוערות ורלוונטיות לזמן ולמצב:

1. מה גורם למאיה לחלום על בת-שבע?

דניאלה וירצר (מאיה) היא ללא ספק אחד הדברים היותר הטובים שיצאו מ"לחיי האהבה". למרות הטקסטים ואפילו למרות הז'אנר, וירצר הצליחה להוכיח שגם בטלנובלה אפשר לא רק לדקלם אלא ממש לשחק. אפשר להבין איך הפכה מאיה לאורך הסדרה לדמות מרכזית לא פחות מזו של רונה. מה שקשה להבין הוא למה החליטו קובעי המדיניות להדביק לה, ככה סתם באמצע הסידרה, חלום חיים בדמות הצטרפות ללהקת בת-שבע. אולי כי בנקודה הזערורית על מפת המזרח התיכון שקוראים לה ישראל הצלחה אצל נשות העשירון הגבוה, אותו מסמלת משפחת קדמי, היא עדיין האמנות הגבוהה, בעוד שחלום חייה של אישה ממעמד הפועלים יישאר קרוב למטבח – פתיחת קייטרינג?

2. תגידו, זה בכלל הצליח?

טוב, אז מה היה הרייטינג, בעצם? בעיצומה של הסידרה נפוצו פרסומים לפיהם הרייטינג השתווה לזה של "לגעת באושר" בימיה היפים - סביב 14 אחוז - והשבוע קראנו שבעצם מה פתאום, ועובדה שחדשות ערוץ 2 לא סבלו פגיעה ברייטינג, ובכלל, במקרה הטוב זה לא עבר את ה-6 אחוז. היתכן שההייפ היה גדול פי שלושה מהרייטינג?

3. תגידו, זה חשוב?

מה אומרת עלינו פלישתן העוצמתית של הטלנובלות העבריות לתרבות הפופ המקומית? כן, גם בארגנטינה, אנגליה ואפילו בארה"ב הן מתקיימות ברווחה יחסית - לרוב בשעות היום או הפרה-פריים - אבל בישראל, לפחות על-פי רמת הכיסוי, העיסוק וההתייחסויות, נדמה כי "לחיי האהבה" היא מאורע תרבותי המאפיל בהרבה על, נאמר, החדש של עמוס עוז. התרבות הישראלית היא כיום ללא ספק הפוסט-מודרניסטית מכולן: היעלמותן הסופית של כל ההירארכיות. על "חמסין וציפורים משוגעות" שקדה המחברת שבע שנים, כשעל התסריט היומי של "לחיי" שוקדים סביב יום עבודה, אבל שניהם הופכים לפיצוחים זהים בחשיבותם כשזה מגיע לאופן והיקף חשיפתם הציבורית (עם יתרון קל ל"לחיי האהבה", כמובן).

4. תגידו, זה מה שהם לובשים?

עם השתלטותן של חברות כמו זארה, מנגו וקסטרו על שוק ההלבשה המקומי, נכון שקצת קשה כבר להבדיל בין צפוניות לדרומיות - בעיקר בזכות החנויות לכל כיס, שמייצרות חיקויים זולים של הכל. ולמרות זאת קשה להבין איך מעצב האופנה והסטייליסט של הסדרה, שי בר-יעקב, מי שידוע ברעיונותיו המקוריים והמעוף שלו, הצליח לגרום לגרדרובה של כל הנוגעים בדבר - ובעיקר של כל הנוגעות בדבר - להראות כאילו נרכשה בחנויות ברחוב אלנבי. אי אפשר לקבל הבדלי מעמדות בסטייל?

5. הם מבינים משהו ביין?

איך זה שבתוך כוורת אינסופית של דמויות שחייהן סובבות סביב יקב נעדרת דמותו הסמכותית של היינן הראשי? ובכלל, נראה לכם סביר שהטענה האיכותית היחידה שהושמעה לאורך הסידרה נגד יינות קדמי היתה ש"המרלו פירותי מדי"? והאם יש בכלל דבר כזה, מרלו פירותי מדי? או במילים אחרות: היה הורג את צוות התסריטאים לבצע תחקיר אינטרנטי של שעתיים לגבי מושגי יסוד בסיסיים בייננות ויקבים בטרם יצאו לכתיבת 120 פרקים המתרחשים סביב יקב?

6. התיאטרון ינצח?

האם העובדה שגיל פרנק, המגלם את דמותו של דורון קדמי, הוא שחקן תיאטרון ומהטובים שבהם, תצליח לגרום לאחוז קטנטן של מעריצות/מעריצים להגיע גם לאולמות התיאטרון? אם כן, אולי מצאנו את הפתרון לקירוב הקהל הרחב (והצעיר) לתיאטרון. מה השלב הבא: קו-פרודוקציות בין הקאמרי לדני פארן?

7. זה סוף טוב זה?

או.קיי., אז דורון ורונה יגמרו ביחד. האפי-אנד. הסוף. יעבור יום. יחלפו יומיים. על מה הם ידברו זה עם זה אחר כך?

8. והכי חשוב:

האם הייתם מוכנים לאפשר לילדכם לגדול על זה? ואם אתם כבר מאפשרים, איך זה משפיע על שולחן ארוחת הערב שלכם?