מיכאל שלי

לראשונה התוודעתי לתמר מיכאל כשגילמה את השוטה בהצגה "המלך ליר", בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, והפגינה יכולת משחקית וגופנית מעולה. מעט אחר כך גיליתי שהיא התברגה במקום טוב ב"הבורגנים", בדמותה של נילי, אשתו של בני (שי אביבי), היחידה שביטאה את התלבטותן של בנות השלושים ומשהו והלכה איתה עד הסוף.
לצופים זכורה בוודאי הסצינה הידועה, בה היא יושבת עם בני בערב של חילופי זוגות, לבושה חלוק לבן, כשנעמד מולם גבר עירום ומבקש שהיא תפרוש איתו לחדר אחר. היא מתלבטת, אבל אז מתגלה בני ה"ליברל" כזכר קנאי, והיא נאלצת לדחות את ההצעה בנימוס. אני חוקרת אותה אם הוא אכן היה עירום לגמרי, והיא עונה שהדביקו לו חתיכת בד...
אנחנו נפגשות בבית קפה תל אביבי, וכבר ב"שלום" הראשון מצטלצל באוזני גוון הקול המיוחד שלה. מיכאל, 36, נשואה לגאי, 37, במאי טלוויזיה ומי שליווה אותה אז לסטודיו, ואם לנועה, בת שלוש וחצי. זה כשנה וחצי היא שייכת לקבוצת "צעירי הבימה", וטוב לה שם עם האווירה הפמיליארית, האינטימיות והמסגרת, שלעיתים מזכירה בית ספר למשחק.
יש משהו מקסים בהססנות של מיכאל, ברגישותה, בתום שלה ובכך שהיא חפה ממרפקנות. מה שברור מראש, ומתברר עוד יותר בהמשך, הוא שאהבתה למשחק יכולה לגרום לה לעצב רב, כמו גם לשמחה ענקית. היא יודעת שהיא שחקנית טובה, אבל שלא כאותם שחקנים שידעו זאת מהיום שעמדו על דעתם, מיכאל זקוקה בכל פעם מחדש לאישור שלה לכך.

"הבורגנים" הקפיץ אותך קדימה?

"זאת שאלה שאין לי עליה תשובה. קצת לפני 'הבורגנים' וגם תוך כדי, השתתפתי בהצגה 'תמונות מחיי נישואין' עם אייל רוזלס ב'בימרתף'. זו היתה הצגת סוף שנה שיעקב אגמון בא לראות אצל יורם לוינשטיין ולקח ל'בימרתף'. כמה חודשים אחרי זה התקבלתי לקבוצת הצעירים. אני ממש לא יודעת אם פנו אלי בגלל 'הבורגנים'".

אבל את מרגישה שפרצת מאז?

"אני לא חושבת, כי מאז 'הבורגנים' לא עשיתי תפקידים אחרים, לא בטלוויזיה ולא בקולנוע".

ומה זה עושה לך?

"זה גורם לי כמובן לחיבוטי נפש, ואני מנסה להרגיע את עצמי ולהגיד לעצמי שבסך הכל עשיתי את העבודה שלי. אהבתי את נילי, למדתי שם הרבה, היה מהנה כמובן לעבוד עם השחקנים של 'החמישייה הקאמרית', שיותר מזה שהם מפורסמים הם פשוט שחקנים מצוינים, באמת. אז זה היה ניסיון חיובי מאוד מבחינתי, ואשמח לעשות בעתיד סדרות מהסוג הזה או אחרות".
מיכאל נולדה בצפת לאבא אונקולוג ולאמא אחות. ילדת סנדוויץ'. את בית הספר היסודי עשתה בבאפלו שבארצות הברית, כשאביה היה שם בהתמחות: "מצפת לכפר סבא ומכפר סבא לבאפלו", היא מחייכת. חלומות על משחק לא היו לה, לא בילדות ולא אחר כך. "בכיתה ו' חזרנו לחופית, לילדות בורגנית מאושרת. היינו חוזרים הביתה מבית ספר ומייד נעלמים. נפגשים עם חברים, הולכים לים ובימי שישי לדיסקו בבית יצחק. היה משהו נאיבי בלגדול שם, בלי מוניות, מותגים, מועדונים, או כל מה שמוכר מתל אביב. כמובן, אפרופו הנתק שלי מהמציאות, בדיעבד הסתבר לי שקרו כל מיני דברים שלא ידעתי עליהם, כמו כל מיני בגידות של זוגות בתיכון... בכלל, למרות החיים היפים הייתי כבר אז מתוסבכת עם עצמי. אני נכנסת לפלונטרים, תמיד הייתי ככה.
"כשהייתי ילדה, למדתי בלט. יש תמונות שלי מהופעות, כשעשרים ילדות אסופות שיער עומדות בעמידה ראשונה זקופה, ורק אני כפופה משהו. הייתי נבוכה, לא הרגשתי טוב על הבמה. גם בשלב יותר מאוחר, במקהלה בתיכון, נורא הביך אותי לעמוד על במה. מי בכלל חשב אז לדבר על משחק? מבחינתי, הדבר הכי טבעי ובנאלי לעשות אחרי הצבא היה ללכת ללמוד באוניברסיטה מדעי הרוח. אז הלכתי ללמוד פילוסופיה וספרות. הייתי שמונה שנים באוניברסיטה ולא סיימתי את התואר. מה שעיצבן אותי זה שהסתובבתי שם כל כך הרבה זמן בלי להגיד לא".

אז איך הגעת למשחק?

"גאי למד בבית ספר לקולנוע בירושלים והיה צריך לעשות תרגיל, והוא אמר לי: 'בואי נשחק יחד'. ושיחקתי, ופתאום אמרתי: "וואללה, זה זה. זה הדבר...".
במחזות "עקב אכילס" ו"במלחמה כמו במלחמה", הפרויקט היווני של "צעירי הבימה", היא מגלמת את האם. בראשון היא הרה התככנית, אשתו של זאוס, ובשני היא המלכה הקובה, אשתו של פריאמוס מלך טרויה ואמם של הקטור, פאריס, פוליקסאנה וקסנדרה. "ב'מלחמה' אגממנון שומע מהנביא קלכס שיהיה עליו להקריב את בתנו איפיגניה לאלים כדי שיוון תוכל לנצח את טרויה. ובחלק השני, אחרי שהיוונים כבשו את טרויה ושחטו את כל הגברים, מודיעים לי שרוצים להקריב את פוליקסאנה על קבר אכילס. הטקסטים מדהימים ועמוקים. עברה לי תחושה שזה הילד שלך, שהוא הכי יקר לך ושאין מישהו שהוא יותר חלק ממך. וזו המחשבה שלוקחים אותו ממך, ואי אפשר לנשום, אין אוויר".

ואיך האימהות לנועה?

"זה הכל. זה מדהים וזה כיף וזה מרגש וזה מנג'ס וזה מעייף וזה תובעני, אבל אלה באמת חוויות שלא היו לי עם אנשים אחרים וכנראה גם לא יהיו. אני חושבת שהלידה של נועה גם פתחה לי סתימות ושיחררה כל מיני דברים. חברים שמכירים אותי שנים אומרים שעברתי שינוי בכיוון של התרגעות. זה לא שנהייתי בן אדם רגוע, אבל משהו קצת נרגע ונעשה יותר שלם".

את לא רגועה?

"אני מטבעי בן אדם שקשה לו בחיים. אני מסתבכת עם עצמי בדברים מסוימים ובסיטואציות מסוימות. זה לא שאין לי דכאונות, או שאין לי ימים שבא לי למות, אפילו אחרי שנועה נולדה. אבל משהו בהוויה הזאת, שיש לך מישהו שאת צריכה לטפל בו ולדאוג לו, באמת מחבר אותך לחיים".

ידעת דכאונות כל כך עמוקים?

"בוודאי. כשלא היתה לי ילדה, כשהייתי יותר צעירה. היום אני לא יכולה להגיד 'אני נתקעת במיטה כל היום' או 'לא בא לי לדבר עם אף אחד', או להיפגש עם חברה ולטחון את הדיכאון הזה שמונה שעות. ברגע שהילדה שלי בתמונה, אני לא יכולה להרשות לעצמי את הדברים האלה. אני לא יכולה לאפסן אותה מול הטלוויזיה או עם בייביסיטר ולהתעסק עם הדיכאון של עצמי".

מה יכול לגרום לך לדיכאון?

"אם שמנתי בשני קילו, כי זה ישר מעורר דברים אחרים, כמו 'אני לא שווה'. או אם לא קיבלתי תפקיד שרציתי. יש גורם חיצוני שמעורר את התחושה, ואז זה כבר נזרק לקיבינימט".

היו מחשבות אובדניות?

"יש ימים שאני אומרת 'יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות ולהספיק בחיים שלי', ויש ימים שאני אומרת 'עכשיו, ברגע זה, לא אכפת לי לחדול'. אבל אלה מחשבות אובדניות פסיביות".

האימהות עזרה לך כשחקנית?

"אני חושבת שכן. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם 'במלחמה כמו במלחמה', אם לא הייתי אמא. באימהות עברתי עוד חוויה שלא הכרתי. עד שלא חוויתי אותה לא הבנתי לא את החרא שבה ולא את המופלאות שבה".

הכל בגלל הקול

"אנשים מזהים אותי מייד לפי הקול", אומרת תמר מיכאל. "זה מדהים אותי. יש אנשים שאוהבים את הקול שלי ואומרים שהוא נורא מיוחד ונעים וסקסי, ויש אנשים שכמובן לא אומרים לי את זה, אבל פתאום מגיעים אלי מין ריקושטים שלא יכולים לסבול את הדיבור שלי, שהוא מעצבן. עד שלא התחילו להגיד לי בכזאת מסיביות שיש משהו בקול שלי, לטוב או לרע, לא היה לי מושג שהוא יוצא דופן. התגובות הראשונות אחרי 'הבורגנים' היו: 'היא מדברת ככה גם בחיים?' ואז הבנתי שיש פה משהו שונה. אבל אני חייבת להודות שעד היום אני לא לגמרי מבינה על מה הם מדברים".