בנות בראון / עירית לינור

במסגרת השיעמום הקיומי שלי, אני עושה דברים שבחורה בגילי לא אמורה לעשות. למשל, אני שרה קול אל"ף במקהלת כפר אילן. אם העולם היה מקום הגיוני, או לעליזה שפס היתה שמיעה נורמלית, היא היתה שמה אותי עם הבאסים. אבל אני הכי צעירה במקהלה, אז היא לא יכולה לקבל את העובדה שאין, לא היה ולא יהיה לי סופרן. מה זה הכי צעירה? הכי קרובה אלי בגיל זאת אביבה בירמן, והיא בת ארבעים ושלוש. היא אלט, והיא בדרך כלל עומדת לידי, כי היא בערך בגובה שלי, פלוס שמונים קילו. גם ההורים שלי במקהלה, וגם ברכה. אבא טנור, ואמא סופרן חלקי. אבא מזייף נורא, אבל אם גבר כבר מוכן לשיר במקהלה, לא אומרים לו ללכת הביתה רק בגלל עניין פעוט כמו זיוף.

המקהלה שלנו היא צמרת המושב. יותר מהמשמר האזרחי. עליזה שפס עושה בחינות מיון פעם בשנה, חזרה פעם בשבוע, ובכל חג ומועד אנחנו עולים על הבמה בבית העם ושרים שירים שמתאימים לאירוע. כמו כן, שפס מארגנת ערבי נושא. למשל, הנושא האחרון היה אביב. כל המושב בא, וגם כמה מסכנים מהמושבים בסביבה, שחיי החברה שלהם אפילו יותר עלובים משלנו. הערב נפתח בדברי ברכה של ראש המועצה ושל שפס בכבודה ובעצמה, אנחנו שרים כמה שירים, ואז יורדים לאולם, שמוליק מעמיד את מקרן השקופיות שלו, ושלוש מאות מושבניקים פורצים בשירה בציבור.

אין לי מושג למה אני נהנית לשיר במקהלה. כולם יודעים שאני לא מוזיקלית במיוחד, וכל פעם שאבא שם תקליט אני בורחת מהבית. אבל משהו תמיד קורה במקהלה, לרוב לא בתחום הזמר. למשל, רמת הפלירטוטים שרצה בין מחלקת הבאס-טנור למחלקת האלט-סופרן. כולם נשואים, אגב, ולא תמיד זה לזו. אני חושבת שאבא הצטרף למקהלה רק כדי להשגיח על אמא, שלא תתעסק עם אף אחד. למקהלה שלנו יצא שם רע באזור, כי בחמש שנות פעילות היא פירקה שתי משפחות וגרמה נזק חמור לעוד שתיים. ממוצע של גירושין אחת לשנתיים וחצי, ובגלל מה? "באה מנוחה ליגע" ו"הדרך ארוכה היא ורבה". אפילו שפס התגרשה בגלל המקהלה, אחרי שבעלה גילה שיש לה רומן עם גליק מהצרכנייה. הרומן התנהל בשקט בערך חצי שנה, אבל אז שפס המטומטמת החליטה לתת לגליק לשיר סולו, למרות שברור שאין לו שום יכולת לעמוד במשימה, ובערב שירי אדמה היא שלחה לו מבטים לוהטים מאחורי הפסנתר, ובעלה הבין הכל.

היתה שערורייה גדולה. שמעון שפס עזב את עליזה ואת כפר אילן, אשתו של גליק הסתובבה בצרכנייה עם עיניים אדומות ואמרה שהיא לא בוכה, זאת בסך הכל שפעת, ואחרי כמה זמן סלחה לו, אבל ליתר ביטחון אסרה עליו לחזור למקהלה. מאז שפס נזהרת יותר, אבל סגנון הלבוש שלה אחרי הגירושין פשוט זועק, "קח אותי, מי שלא תהיה! עשה בי כרצונך".

השירים ששפס בחרה לערב שירי אביב מייצגים פחות את האביב, ויותר את השירים שהיא יכולה לנגן אותם ולהמציא להם קולות בו זמנית. יש לה הרבה התלהבות, לשפס שלנו, אבל היא פסנתרנית מזוויעה ומעבדת מוזיקלית מעוררת חלחלה, ולכן חלי מסרבת בתוקף להצטרף למקהלה. ביקשנו ממנה המון פעמים שתבוא ותעלה את הרמה, אבל היא אומרת ששפס עושה לזמר העברי רצח עם, והיא לא מוכנה לקחת חלק בזה.

בערב שירי אביב אנחנו לובשים בגדים בשחור ואדום. לי יש שמלת אביב שחורה, אדומה ונוראה, שברכה תפרה, עם חצאית רחבה, קפלי בד משונים במקומות לא מחמיאים ושרוולי ענק. ברכה חשבה שזה שיא האופנה, ושאין גבר בעולם שלא ירצה להתחתן איתי כשאני לובשת אותה. על חברי המקהלה האחרים היא ריחמה, והם נראים יותר שפויים. רק אני עומדת באמצע הבמה, נראית כמו כרמן קטנה וטיפשית, שרה קול אל"ף בבאס עמוק ומשלימה עם העובדה שהקהל בדרך כלל מסתכל עלי. אני בטוחה שכולם שואלים: למה בחורה קטנה וחמודה לובשת שמלה איומה, ומה היא עושה במקהלה של זקנים?

עוד לפני שהתחלנו לעשות חזרות ברצינות לערב שירי אביב, כבר התגבש במושב סכסוך חברתי חמור. ברכה, שכבר מכרה את המשק לטיפוס ההוא מנתניה, והעבידה את גבי בפרך בפירוקים ובאריזות, גילתה שערב שירי אביב נקבע ליום שבו היא עוזבת. דבר ראשון היא באה לבכות לאמא, על חוסר ההתחשבות, ועל גסות הרוח, ועל שפס, כמובן, שתמיד שנאה אותה וקינאה בה. כשאמא ניסתה להסביר לה שהתאריך נקבע הרבה לפני שמישהו ידע מתי הם עוזבים, ברכה עמדה על דעתה שזה בכוונה, ושזאת רשעות.

אמא הלכה לשפס וביקשה ממנה לדחות את הערב, ושפס לא הסכימה. אמא ביקשה משפס לעשות מחוות פרידה קטנה לברכה ולגבי, ושפס הסכימה, אבל ברכה כבר התנפחה מעל ומעבר לממדים הטבעיים שלה, ואמרה שלא ינסו למרוח אותה בג'סטות.

גם היא וגם גבי היו קבורים בבית יומיים, ממלאים ארגזים ומעמיסים אותם על הטנדר הישן של גבי. גבי היה נוסע להעביר את הדברים לדירה שברכה קנתה בחיפה, וחוזר כדי למצוא את אמא שלו מתייפחת לתוך סרוויזים ישנים ומגבות מסמורטטות. באתי לעזור להם, כי זה יותר מעניין מאשר לעבוד בגן, וניסיתי להיות נחמדה לברכה, למרות שבשלב מוקדם היא נהייתה בלתי נסבלת.

גבי חזר מאחד הסיבובים שלו, מזיע ומאובק, ראה את אמא שלו עושה בושות, ושלח אותה לנוח אצלנו.

גבי, שאלתי, איך הדירה שלך מתקדמת? איך הרהיטים שחלי בחרה לך? יפים? ולמה אתה צריך שלושה חדרים? גבי השתעל, תקע את הראש לתוך ארגז ואמר שהדירה זולה מאוד, שהאזור לא טוב, בגלל זה הוא יכול להרשות לעצמו שלושה חדרים. חוץ מזה, בקרוב הוא יהיה מהנדס בניין, ולא סתם שיפוצניק, ואז הוא יצטרך חדר עבודה, ודירה של שני חדרים קטנה מדי בשבילו.

אז לא תצטרך שותף? שאלתי בתמימות רבתי. הוא הזדעזע מהשאלה.

שותף? מה פתאום? הוא לקח ארגז חצי-ריק, וגרר אותו לחדר אחר. יפה. תשובה אחת קיבלתי. הזדנבתי בעקבותיו. ושותפה? שאלתי, אולי תצטרך בחורה נחמדה, מושבניקית, רצינית ואחראית, עם עבודה מכובדת בבית חולים?

הפעם הוא ביצע תגובת-גבי טיפוסית, שפירושה לזייף חירשות, וברח לסלון בלי לענות. שוב רדפתי אחריו והמשכתי להטריד. אתה בא לערב שירי אביב? שאלתי. לא, גבי אמר, יש לי עוד המון עבודה.

זה, לפחות, היה קרוב לאמת. כל הבית שלהם היה מפורק: הגובלנים של ברכה, המפיות הקטנות שהיא סרגה, הכסאות האדומים המתקפלים של המטבח. התמונה של אבא שלו נשענה על הקיר, והלכתי לעטוף אותה בעיתונים.

גבי הוציא מסמרים מהקירות. הוא נורא פדנט בדברים האלה. אחר כך הוא לקח גבס וסתם את החורים. גבי, אמרתי, זה טיפשי. היום, אף אחד כבר לא מוכן לגור בבית שהמטבח נפרד מהסלון. סביר להניח שמי שיבוא לגור פה, ממילא ישבור חצי מהקירות. למי אכפת אם יהיו כמה דיבלים בקיר?

עניין של נימוס, גבי אמר, והמשיך בענייניו.

כשחזרתי הביתה, ברכה ישבה עצבנית עם אמא, וסיפרה כמה קשה לה, וכמה קשה לגבי, וכמה קשה עם העולם, והממשלה, והתוכנית הכלכלית. היא אמרה שהיא לא מתפלאה שיש מגיפת התאבדויות אצל מושבניקים ומי יודע, אם היא לא היתה מצליחה למכור, אולי גם היא היתה מתאבדת. אמא גיהצה את מדי המקהלה שלה, וברכה הסתכלה עליה בעוינות, שממנה השתמע שהיא בטוחה שאמא צריכה להחרים את המקהלה בגלל השגעונות שלה. הלכתי לחדר של חלי, והתקשרתי אליה לבית חולים. היא נשמעה עסוקה.

תשמעי, אמרתי לה, הלכתי לגבי, ואני חושבת שיש לו חברה.

את מדברת שטויות, חלי אמרה, וגם אין לי זמן אלייך עכשיו. דיברתי עם קראוס.

באמת? שאלתי. חלי אמרה כמה פעמים שהיא הולכת לתפוס איתו שיחה במסדרון. שאלתי אותה מה הוא אמר.

לא יודעת, חלי נשמעה מדוכדכת, הייתי מפגרת נורא. אבל הוא אמר שהוא ייתן לי תשובה בעוד כמה ימים. מה שלום גבי? סיפרתי לה שגבי מלוכלך ומזיע, ושלדעתי, לא יזיק לו להשתמש בדאודורנט יותר חזק.

מה את רוצה? חלי התרגזה, הוא אורז כבר יומיים. והוא תמיד משתמש בדאודורנט. תמיד. אמרתי: ובזמן האחרון הוא גם החליף אפטר שייב. והוא לא מוכן לענות על שאלות שקשורות בדירה. חלינקה, אני בטוחה שיש לו מישהי.

בקושי גמרתי לדבר, ואמא הופיעה בדלת עם זר פרחים ענק.

זה הגיע בשבילך, עם שליח, היא אמרה, מהרונן הזה שלך.

מתוך "בנות בראון" מאת עירית לינור, הוצאת קשת