סוס ורוכבו

אני גר בבן-יהודה פינת גורדון. בשכירות. דירה ריקה. בדרך כלל אני לא חלמן, בשעות השינה המעטות שלי. אבל פעם חלמתי שאני הולך ברחוב, בגשם מצליף - ולפתע פוגע בי קול חרוך וקשה. אני רואה פני זקנה שמנה ומכוערת מציצים אלי מחלון מסורג, במרתף. "יא-נבל, יא-מַניוּק", היא צורחת כמו המכשפה בעזה, פעם. חלום. יומיים אחר כך אני עובר ברחוב נתן החכם – ופתאום מבטי פוגש, בגובה המדרכה, בפניה התפוחות של הזקנה מהחלום, שיער מדובלל ואפור, סיגריה בפה, סוקרת אותי בזעף מאשנב בדירת מרתף, בבית ישן. איך אני צריך לפרש חלום שהתהפך למציאות?

מכיוון שאני יַשְנַן קטן ויודע שלילה זה יום שהוחשך, ומכיוון שהתיסכולים וההחמצות טוחנים לי את המוח, אני מתעורר כארי לעבודת הכלוּם כבר בארבע. דירה ריקה. מזרן, שטיח, מערכת שמנגנת נון-סטופ פינק פלויד. הצתה מאוחרת שלי. טלוויזיה, וידאו, די.וי.די. וערימות קלטות, תקליטורים וספרים. למי יש סבלנות לקרוא? אז איתן שפי, שמתוכנת כבר שלושים שנה לישון כשמץ ולהתעורר דרוך כקפיץ, קם ויוצא לרחוב הריק והאפלולי של העיר המזדקנת שנמה את שנתה באֵידֵי הסתיו, עם צפרדעי האשפה הירוקות וריח הרקב.

בבאַר שבפינה עבד בשעות השחר בחור שניקה ושטף, סידר שולחנות והכין את המטבח, כך שטבעי שאחרי כמה שחרים נקשרה בינינו שיחה. אני, שטיפלתי פעם בשכמותו, בלילות אינסופיים, במה שהתקשורת כינתה "מרתפי החקירות", והיו דווקא בקומה שנייה של בית ברובע אל זיתון, ליד הכנסייה היוונית בעזה – והוא. בן עשרים וחמש, הוא אמר, אבל נראה מקסימום שמונה-עשרה. שחרחר, ממוצע קומה, עדין, עצוב, משקפיים במסגרת מתכת דקה, ותמיד מזיע, כמו הרבה ערבושים שהיכרתי, אף שבשעות ראשונות ומפרפרות אלה טרם תקפה אותנו מפולת החום הלחה והעוינת. הזיעה כקוד זיהוי. הוא חושש ממני, שיערתי, אף שאין לו מושג מי אני ואיך חרצתי את גורל אֶחיו, כשהיה ילד. העברית שלו היתה טובה, אך מהמבטא לא הצליח להיפטר. מה, אחרי שתיים-שלוש שיחות-שחר כאלה, כששאלתי לשמו ואמר לי, אני עוזי - עשיתי לו עַלָא-עֵיינַק ואמרתי, יאללה, יא גַ'חְשׁ, לא עשו אותי בזֶרֶת., והוא תיכף אמר, טוב, אני עטאללה. אני ידעתי תיכף שעליך אי אפשר לעבוד. שאני יעשה לך קפה בשביל הבוקר?

ככה נעשינו כמעט ידידים. כל שחר שותים קפה ומדברים. אינטליגנטי, גמר תיכון בהצטיינות, אוטודידקט. קורא עברית. אנגלית מעולה. מדבר מצוין. חושב. היו לנו שיחות מרתקות - אבל תיכף תפסתי את נקודת התורפה שלו, שהות ללא רשיון. מניסיון, יענו. פעם אמרתי בצחוק, באמצע ויכוח על העסקת פלשתינאים, בוא הנה, עטאללה, תמשיך לדבר ככה - ואני בצ'יק מצלצל למי שצריך ותוך שעה מעלים אותך למיני-ואן. הוא החוויר כמו שמֵי הקיץ המהבהבים וגמגם התנצלות. בגלל נקודת-תורפה זו אולי פיתחתי כלפיו התנשאות לא נשלטת, אף שנהניתי מכך שאנו משוחחים כשווים. אולי הרגשתי נוח באוכף שעל גב הסוס הזה, כמו שֶמה-שמו, בנבנישתי, קרא פעם למצב התלות ההדדית. כמובן שהרגעתי אותו שסתם ובצחוק וכאלה.

הבחור לא רצה לדבר על משפחתו, משפחה עזתית מבוססת,ואמר שהתחיל בחיים חדשים, כי אם היה נשאר שם, היה בטח נהפך למוסלמי אדוק ולטרוריסט. לכן החליף את שמו וגר אצל חבר תל-אביבי. אני יעשה הכל בשביל שירשמו אותי ישראלי, אמר, אפילו שאני לא מרגיש את עצמי באמונה מוסלמית או נוצרית או יהודית. ההשתוקקות הזאת להחליף זהות, הזֶלִיגִיוּת של הרוח והשכל, גרמה לי קצת רתיעה. שאלתי אם אינו חש כבוגד בעמו, באמונתו, במשפחתו – והוא אמר, תאמין לי, איתן, יד על הלב, הכל - ורק לא להישאר בג'יהֵיינְם, שמה. בעצם, הוא אמר "גהינום" - ואני, ספונטנית, זורק "ג'יהיינם".

כל בוקר כמעט היינו יושבים. קפה, סיגר ראשון שלי, סיגריה שלו – הוא עישן סיגריות עזתיות, שקנה מפועלים מהרצועה, כנאחז בעברו. היו לנו ממש שיחות תרבותיות, ותמיד התגנבה לכל נושא בעיית הזהות, היהודי-ישראלי מול הערבי-פלשתינאי. בגלל המאמץ שהשקעתי שלא לגרום לו לתחושת-נחיתות, נוכחתי פתאום, ולא אכחיש שזה הכניס אותי לעצבים, שהבחור תופס עלי קצת תחת, ביהירות דקה כזאת. משקפי יאפי, אִינַעַנְדִינוֹ.

הוא היה מתקן אותי, בזהירות, עם חיוך קטן, בתאריכים, שמות, מקומות, ציטוטים. למשל, שמלחמת העולם הראשונה לא פרצה כשרצחו את יורש העצר האוסטרי בסָרָיֵיבוֹ, אלא בהדרגה. או שהדוקטור גולדשטיין רצח במערת המכפלה עשרים ותשעה ערבים ולא תשעה-עשר, או שהסי. איי. איי. האמריקני הוא שהמציא את האינטרנט, כמאגר-מידע וירטואלי. כשהיה מנצח, שלח אלי מבט שגרם לי לחשוב, שהוא יודע על עֲבָרי. מה, השיא היה, שאחרי ויכוח קשה על מדינה פלשתינאית, מביא לי האינטליגְנַט שיר שהחבר התל-אביבי שלו העתיק מ"הטור השביעי" של אלתרמן. אפילו המשורר הלאומי שלכם קורא לשיר "ארץ ערבית", הוא אומר לי ומצטט, חיקוי נלעג של שייקה אופיר שמחקה מורה ערבי: "לילה צח. אילנות מניעים/ את נופם בלחישה אוורירית./ ממרום כוכבי-ליל עַרבִיִּים/ נוצצים עלֵי ארץ ערבית…" - וזה מה-זה הרגיז אותי, שאיזה שמוק יהודי מחפש לערבי המתחזה הזה הוכחות לבעלות ערבושית על הארץ. מי שיודע כל כך הרבה לא יכול להיות ילד עזתי מקרי שמנקה בתי-קפה בתל-אביב, חשבתי, ואולי יש כאן יותר ממה שנראה בעין מזוינת. יא חמאר, יא דפוק, אני אומר לו. אתה לא תופס שהכוונה של המשורר הפוכה? שמעת פעם על סאטירה? אבל החרא הקטן והמחוכם היה משולל אירוניה לחלוטין.

שמע, יא ערַבֶּער, אני אומר וקם להביט עליו מלמעלה, הרי אתה בעצם פצצת-זמן. עושה הצגות נפש-יהודי-הומיה – ובִּפְנים, שָׁאהיד, הא? פגשתי הרבה כמוך שדיברו שלום וסובלנות וחרטא - ובפנים היו עַז א-דין אל-קאסם. תיזהר! הוא שוב הלבין והזיע וביקש סליחה, והיהירות ההיא נמחקה ממנו, ואני כעסתי על שהתנשאתי, ועליו, שגרם לי לשחרר בלמים ולהיות איתן שפי הטמבל; החיה שבחליפה. הוא הציץ בי מדי פעם, ראשו מורכן וכנוע ולבסוף אמר בקול נמוך, אני ידעתי כל הזמן שאתה היית בַּשֵירות-ביטחון, איתן. אתה וחבר שלך צנעני חקרתם בעזה את אח שלי, קראו לו חליל אל ג'ונדי והוא מת במעצר מהמכות.

פתאום סמר לי השיער והלב החסיר פעימה וכל הקלישאות, אף כי ב-BACK OF MY MIND כבר חשדתי שהוא יודע יותר ממה שהוא מגלה. לא מדויק, אמרתי לו. אנחנו חקרנו אותו, אחרי שנתפס שרוף מהבקבוק-תבערה שזרק בצומת ארז, ואחרי שלושה ימים החליפו אותנו ואחרי שבוע הוא מת. מהכוויות. לא מהמכות. ולא שלא הגיעו לו מכות. אחיך היה מניאק רציני, שסחב אחריו שק עצמות ונשמות של חמישה יהודים ומשת"פ מג'יבַּלְיָה. ואז הרמתי בשתי אצבעות את הסנטר שלו והסתכלתי לו לעיניים ואמרתי, וזה מחזק מה שחשבתי, שאתה ווּאַחד סיכון בטחוני. אולי אצטרך לעשות עליך טלפון.

רגע, איתן, אמר, והרגשתי בידי את הרעד שסורק את גופו, מה שלימד שהוא מת מפחד ולכן שום דבר לא יתפוצץ איתו. איך סיכון בטחוני? אני הייתי בקושי שלוש-עשרה - ואח שלי הגדול היה מרביץ אותי. אני לא ברחתי לתל-אביב בשביל להיות פצצת-זמן ושָׁאהִיד. אני בנפש יותר יהודי מיהודי שחבל על הזמן, הוא אמר.

אבל היושב מולך הוא יהודי עקשן, פֶּרֶד; כמו אבא שלי, הז"ל. פעם, בסיירת, היה לי ויכוח עם גילי ברכה, הר-אדם, והחבר'ה החליטו שההכרעה תהיה בהיאבקות. היתה שבת דפוקה וחמה בבסיס - ואנחנו התגלגלנו והתפתלנו, שלוש שעות, תפוסים ואחוזים, על האספלט במגרש המסדרים, פעם אני עליו, פעם מתחתיו; מתנשמים, מזיעים, מקללים; השרירים מתוחים עד הקצה ואף אחד לא מוותר. ממש שנייה לפני השבירה הפרידו בינינו.

על כל פנים, עזבתי את הערבי הקטן מפוחד ומזיע, למרות שכלל לא התכוונתי לממש את האיום. למען האמת, די סימפטתי אותו, למרות שהיה זיקית בלי חוט שדרה. כי איך אפשר להעריך מי שנוטש את עמו ואמונתו ומנסה להיטמע בין הכובשים והמענים שלו? אז בבקרים הבאים נמנעתי מלעבור ליד הפאב. שיחשוש קצת. פֶּה גדול.

אחרי כמה ימים, לפנות-ערב, נשמעה דפיקה מהססת בדלת. את הפעמון ניתקתי. הפָּרָנוֹיָה באה עם המקצוע. הצצתי בעינית: פנים מוכרות, אך לא מזוהות. פתחתי. גבר בן גילי, קרח, גבוה ורזה, שהתגלה לי כבמאי מוכר של סרטים ופרסומות, ומאחוריו הבחורצ'יק. בלי חדווה הכנסתי אותם. ישבו על השטיח ואני על הכיסא. שאני יעשה קפה לכולנו? הציע עטאללה. סליחה שהתפרצנו, אמר הקרח, אבל עוזי לא ישן כבר שלושה לילות. יש לו חום והוא ממש קודח. הפחדת אותו.

עוזי? שאלתי. אתה בטח מתכוון לעטאללה. הוא הינהן. ומה האינטרס שלך בו? שאלתי, אף שכבר קלטתי את מהות הקשר ביניהם. בעצם, בעטתי בעצמי שלא הבנתי את זה מקודם.

אנחנו חיים יחד, אמר הבמאי מבלי להשפיל עיניים, הסתכל על הנער בחיוך אוהב, שאני מכיר רק בין גבר לאשה, ואחז בידו. אני אמנם שמרן לַטֶנְטִי, שמסוגל לחשוב כמו ליברל, כשצריך – אך כאן, מה אגיד לך? זה הגעיל אותי.

מה, אתם מתרוממים? שאלתי. מזדיינים בתחת? לא יכולתי לכסות על התיעוב. הבטחת לו שאם יביא לך, תעניק לו בית ושם יהודי והוכחות לצידקת האידיאה הפלשתינאית?

הבמאי לא היה רגיל שידברו אליו ככה. אני מקווה שאתה לא הומופוב חשוך, אמר. עוזי דיבר עליך בכזאת הערכה. תבין שזה סיפור-אהבה, גם אם זה חד-מיני. הכל בא מאהבה, למרות שאהבה כזאת מעוררת לפעמים אוֶורסִיָה בכמה אנשים.

הוא מנצל אותך, אמרתי. הממזר מוכן למכור את אמא שלו והתחת שלו, כדי להיות מוגן.

אז מה? שאל הקרח וליטף את ירכו של הנער והגביר בי את הגועל והכעס. זכותו. הוא לא גורם בכך שום רע - ובטח שהוא לא מהווה בעיה ביטחונית.

את זה, אמרתי, מתכסה בהילת הסודיות שלי, נצטרך עוד לבדוק - והנער התבונן באהובו, מזיע, משקפי האינטלגנַט שלו קרועים מפחד.

תראה, אמר הבמאי. אם יחזירו אותו לעזה, יאכלו אותו שם חיים. בשבילם הוא כתם על הכבוד המשפחתי. גם ברח אל היהודים, גם גֵיי.

אני לא גֵיי, אמר עטאללה. אני אוהב אותך, אבל זה לא עושה ממני גיי. אתה נתנת לי בית ואוכל ובגדים ואתה דואג ואוהב אותי וטוב לי איתך. אבל אם אתה היית כאילו בחורה, גם כן הייתי יכול להיות איתה באהבה. וגם איתך, איתן, אמר והסתכל לי בעיניים במבט מקומם, גם איתך הייתי יכול, אם היית שומר עלי ואוהב אותי.

מה זה, מיכרז? שאלתי. תראה, אמרתי לבמאי, איך החרא משכיר תחת לכל המרבה במחיר. אין לו לא נאמנות ולא מצפון. זליג מוסרי. הכל כשר כדי להישרד. אתה הרי אמן, יוצר. איש חושב. אתה לא תופס את זה?

הבמאי הסתכל ברוך באהובו ושאל, ואיזה ברירה יש לו? להתאבד בפיצוץ אוטובוס בדיזנגוף? זה היה מרכך את ההתנגדות המוסרית שלך? הוא הביט בי בעיניים מצומצמות, לגלגניות, ושילב את אצבעותיו באצבעות עטאללה, באחווה והתרסה.

מפני שאני ראיתי שאתה כאילו מקנא, איתן, אמר לי הנער הערבי.

וזה ממש פוצץ אותי.

מה אני אגיד לך? כבר למחרת צלצלתי לדרוקר, אחד שעבדתי איתו פעם, והוא עכשיו סנ"צ במשטרה עם קשר ל"שירות" - והוא שלח את הציידים, שלכדו אותו על הבוקר, בפאב שבגורדון – ומאז, כמו שאומרים, נעלמו עיקבותיו. כשסיפרתי את זה למישהי, היא תיכף עשתה אבחנה - מוטעית, כמובן - שהמקרה חושף בי מוטיבציות הומוסקסואליות מודחקות ולכן הסגרתי אותו. שִיצְקִי פסיכולוגי כזה. מה, אהבה חד-מינית תמיד הגעילה אותי.

את מזועזעת? תביני שאצלי נקודת המוצא היא תמיד מוסרית ומצפונית – אבל לפעמים הדרך משתבשת, משום שכל רגע הוא מאבק ולעתים אתה חייב להיות מקייווליסט. ANYWAY, אחרי יום-יומיים קצת התחרטתי. צילצלתי לדרוקר, ניסיתי לעכב - אבל איחרתי. אי אפשר לעצור את הסיסטֶם. הם גם לא יכלו לעדכן אותי במה שקרה לנער.

ערב אחד שוב דפק בדלת האהוב שלו - וכשראיתי את פניו המעונות בעינית פתחתי והוא פשוט ירק לי בפרצוף והסתובב וירד במדרגות והשאיר אותי המום. מה, אף פעם לא ירקו לי בפרצוף. אולי רק מטאפורית - ומי שעשה זאת נאלץ ללקק את מה שירק. אולי הפעם הגיע לי. הגזמתי. למרות שעטאללה, עם כל האינטלקט והחן, הוא מחסרי החוליות ומוטב שהיה גומר את חייו כאחיו ומביא כבוד למשפחתו ומחזק את השקט הנפשי שלי. "מפני שאני ראיתי שאתה כאילו מקנא, איתן", אמר לי, המתרומם המסכן.

טוב. אני יושב מולך כבר ארבע שעות ולא סוגר את הפה. עשר גרוש בשביל מה שעובר בראש המקצועי או הפרטי שלך. לא חשוב. האמת, לא יודע למה סיפרתי לך את הסיפור הזה. מחקתי אותו מהזיכרון, כמו ממחשב. הוא לא מציק ולא מנער לי את המצפון. סתם אפיזודה. טוב. תשכחי את המונולוג הזה. לא היה ולא נברא. פאטה מורגנה. הזיה.

בואי נתחיל מחדש, בלי ערבים ובלי חירבוטי רגש: היה היה פעם איתן שפי אחד.

קטע מרומן-בסיפורים, "עיר מיקלט", שיופיע בדצמבר בהוצאת "עם עובד-הספריה לעם"