לנגב לו את הדמעות

אני וחברותי כרתנו ברית אפלה. החלטנו שברגע שנמצא את האישה שאחראית לכל נושא "הגבר החדש" אנחנו נרצח אותה, או לחילופין, נכריח אותה לבלות את הנצח בחברת יציר כפיה. אז בנות, יש כתובת. אני מביאה את רובה הצייד קצוץ הקנה שלי ואתן תביאו מצב רוח טוב.

לין ווימן אשמה. לין היא בלשנית שהחליטה לפתח שיטה שתסייע לגברים לדבר במה שהיא מכנה "שפת הנשים". לשיטת ווימן, מה שהנשים באמת רוצות מהגברים, בבית ובסביבת העבודה, זה שהם ידברו איתנו באמפתיה על בעיות של משקל עודף, יאזינו באמפתיה לקני ג'יי (קני ג'יי!) ומייקל בולטון (מייקל בולטון!) יחליפו עמנו (באמפתיה כמובן) חוויות ילדות מעצבות שיגרמו להם להזיל דמעה, וכו' וכו'. אוי ואבוי. כמחווה של צדק פואטי, מסתבר שבעלה של הוונדר-וומן הזו, למרות שהוא נגר ("...הוא מתקן דברים בבית, אני לא יכולה להסביר עד כמה זה עניין מרכזי בנישואים." עמ' 37) חטוב ושרירי שמבשל נפלא ובוכה כשהוא מדבר על אבא שלו, בוגד בה. ולא סתם בוגד בה אלא עושה זאת בבית שהיא שילמה עליו ועוד עם מישהי שהיא מכירה (אופס! הייתכן שגיליתי פרט חיוני בעלילה הצפויה מראש?). אבוי ללין המסכנה! שיטתה קורסת לנגד עיניה, חברותיה הטובות הן מאגר סטריאוטיפים מזעזע, בעלה הבוגדני בוכה בדמעות שליש ועכשיו גם אין מי שיבשל לה (בגלל שהיא אשת קריירה קשוחה, היא יודעת רק להזמין פיצה).

מה הפתרון? למצוא את הגבר הכי "גברי" בסביבה, זה שקורא לכולן "מותק", שוכח את יום ההולדת של החברה שלו ונועץ עיניים בכל ציץ שמקפץ בסביבה, ולהפוך אותו לגבר חדש, רגיש וכמובן, אמפתי. שכחתי לציין שהוא גם עשיר כקורח ונאה להפליא? מאחר וזה רומן רומנטי...סליחה, ספר-בנות פוסט פמיניסטי, ברור שהיא תצליח ובתהליך גם תתאהב ביציר כפיה. הוא יתרכך, היא תתרכך, הוא ילמד לדבר בשפת הנשים והיא תלמד ללכת למשחקי בייסבול. או כמו שלין מגדירה את זה, זהו סיפור "גבירתי הנאווה" במהופך, כשהיא בתפקיד פרופסור היגינס. נו שויין.

האם נשים באמת רוצות שגברים יגידו להן משפטים כמו "אני לא יודע איך את מסתדרת עם קינוחים, אבל עוגת מוס השוקולד שאכלתי אתמול בלילה ירדה לי ישר לירכיים"? למרות שזה נשמע כמו פרודיה מחוכמת על יחסי גברים ונשים, זה לא, לא קרוב, אפילו לא דומה. גם לין, ממציאת השיטה, וגם ג'יין, הסופרת שהמציאה אותה, באמת מאמינות במה שהן אומרות. גברים צריכים להשתנות, נקודה. זהו עולם של נשים, שמהוות את כוח הקניה העיקרי ואם אתם באמת רוצים לדעת מה רוצות הנשים, אל תשאלו את פרוייד או את מל גיבסון, בואו אל לין ווימן, היא כבר תספר לכם שמה שאנחנו באמת רוצות זה אישה עם זין. אז תודה, אבל לא תודה. כמו שאמר לי גבר אחד, חכם, רגשנות זה לא רגישות.

זה לא אומר שאני בעד חזירים שוביניסטיים ששורקים לי ברחוב (לאן הם נעלמו, באמת? זה בגללי?), פיטורים לנשים בהריון או חזיות (כשמוכרחים אז צריך, זה כל מה שאני מוכנה לומר בשלב זה), אבל רבאק! בנאדם אחד עם בעיה בבלוטת הדמעות בבית זה מספיק בהחלט, ועדיף שזו תהיה אני. בשביל לדבר על הרגשות שלי יש לי חברות (והן לא אוסף סטריאוטיפים. נו, טוב, אחת כן) ולבשל אני יכולה לבד. יוחזרו הגברים האמיתיים לאלתר ושמישהו מהם ימליץ לי איפה לקנות כדורים לרובה.

אינטיליגנציה נשית, ג'יין הלן, הוצאת אסיה, מאנגלית: ימימה עברון, 359 עמ'