אלים, גורלות ושעשועונים אחרים

באיחור של שלושה שבועות, ההצגה חייבת להימשך. אירועי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר נפתחו אמש, בשמחת יצירה מאופקת. פחות צופים, פחות עליצות ברחובות. התכנית האמנותית נקבעה כבר מזמן, אבל לא ברור אם החיים מחקים את התיאטרון או להיפך. הטרגדיה של אדיפוס, מחזה מתורגם ומעובד עם בדיחות על הרב עובדיה וגם פארודיה על שעשועון טלוויזיה הופכים פתאום לחלק מן החיים. שלוש התרשמויות ראשונות.

אדיפוס, ועכשיו המחזמר

מאז ימי סופוקלס הפך אדיפוס לשם נרדף לחולשת האדם אל מול כוחות גדולים ממנו השולטים ביקום. הסיפור הזה כבר זכה למספר עיבודים מודרניים, אבל "אדיפוס – משפט האלים" גרסת המחזמר של אלי ביז'אווי ועמית צח (שגם כתב את המוזיקה) איננה מנסה לעדכן את הסיפור. הם חוזרת למקור המיתי, והאומלל בגיבורי יוון העתיקה הופך לגיבור של מלודרמה מוזיקלית רגשנית וסוחפת.

סופוקלס בחר להתחיל את הסיפור מהסוף ולחשוף במעין מעשיה בלשית את העבר האפל. ביז'אווי וצח בחרו לספר את הסיפור בסדר כרונולוגי מלידתו של אדיפוס והנבואה שניתנה להוריו שהוא ירצח את אביו וינשא לאימו ועד לסוף הבלתי נמנע של הגשמת הנבואה. התוצאה היא סיפור התבגרות תמים קלאסי, ואדיפוס הופך יורש ראוי לגיבורי מחזמר מבית מדרשו של אנדרו לויד ובר כמו יוסף בעל החלומות או ישו הנוצרי, דמויות שבלבוש של מחזמר איבדו אולי מתחכומן, אבל קיבלו מעטה של נאיביות קדושה והיו לגיבורים של חלומות נעורים.

כדי שזה יעבוד, המוזיקה צריכה ליצור מרקם של פנטזיה רומנטית סוחפת, והמבצעים אמורים לדעת איך למלא את הבמה בהרמוניה ווקאלית ותנועתית. כאן המחזמר הזה מצליח רק בחלקו. למוזיקה של צח יש מימד רגשי אבל היא קצת מונוטונית מדי, ועדיין בוסרית מכדי להחזיק מחזמר באורך מלא. לעומת זאת הביצוע הבימתי מהוקצע ומרשים, בעיקר בגלל ההעמדות העשירות של צדי צרפתי, התלבושות הנאות של יובל כספין והבמה המרשימה של אלכסנדרה נרדי. הצוות כולו נע ושר במקצועיות ראויה לציון, ושני התפקידים הראשיים מבוצעים על ידי שני זמרים-שחקנים שהם בהחלט תגליות. רוני גופר בונה דמות נוגעת ללב של יוקאסטה, אמא של אדיפוס, ויש לה קול עשיר ומגוון ויכולת הבעה משחקית ומעודנת. יהודה לוי בתור אדיפוס נאה ומרשים בנוכחותו הגופנית, ויודע למלא את הבמה במשחקו הכאריזמטי. קולו אמנם קצת חלש לתפקיד מלכותי כזה, אבל בסך הכל הפיזיות הפורצת שלו מפצה על חסרונותיו הווקאליים. כוכב נולד.

אנרגיות מטורפות, מדף שימורי טונה ועובדיה יוסף

אם "אדיפוס" הוא סיפור על גורל שאין ממנו מנוס, הרי שהיפוכו מתגלה בתחושת חוסר האונים הרודפת את שני גיבורי המחזה "לצחוק בפראות", מאת כריסטופר דוראנג, בעיבוד למציאות הישראלית העכשווית, כולל הערות על עובדיה יוסף. רנה ורבין, שגם משחקת יחד עם ניסו כאביה, עיבדה. בשני החלקים הראשונים שתי הדמויות המוקצנות מוצגות בפנינו בשני מונולוגים ארוכים ומשעשעים. רק בחלק השלישי אנו עוברים לחלל אחר שם נערך עימות הזוי על הדרך אל האושר.

הדמות היותר מרתקת היא האישה, מלאת אגרסיות הגובלות בטירוף, והן מופיעות על הבמה באופנים מצחיקים ולא צפויים: לרוב היא מבקשת ליצור קשר, ומעוררת דחייה וגיחוך. התוצאה מובילה למצבים אובדניים. הגבר, לעומתה, הוא דווקא יותר בשליטה. הוא משתדל להתרחק מעימותים ולפתח חשיבה חיובית, למרות שזה לא תמיד הולך לו. המפגש בין שניהם מתחיל ליד מדף שימורי הטונה בסופר, ונמשך בחלקו האחרון של המופע בפגישה הזויה בלב המדבר, בסדנא למציאת הארה פנימית.

למרות הטקסט המפתיע והמשעשע, הסגנון של המונולוגים בחלק הראשון די מתיש, ואילו במפגש בין שתי הדמויות בחלק השלישי הבלבול והעמימות מתגברים. גם העובדה שהאקוסטיקה בחלל בו מוצגת ההצגה היא מהגרועות בעכו לא עוזרת. בזכות העבודה המדויקת והמחויבת של שני השחקנים (ורבין בעיקר) כמו גם הבימוי של רועי נווה, המופע הזה מצליח להעביר תהייה עכשווית אודות חיפוש האושר והקשר בעולם של צרכנות ורייטינג.

המוות הוא שעשועון בערוץ 2

"השעשואום" הוא מחזה בוסר שאין בו מספיק עניין אמיתי וכתיבה סבירה כדי להחזיק אפילו חצי הצגה. כמקובל במקרים, כאלה ממלא הבמאי-מחזאי (מורדי גרשון) את הבמה בהמון התחכמויות תזזיתיות ופעלתנות קבוצתית של צוות השחקנים האנרגטי שמשתדל להפוך את הריק לתוכן. הרעיון הבסיסי הוא, שהחיים אחרי המוות הם מרדף ארוך, שבסיומו מגיעים לשעשועון טלוויזיוני. בדרך מציצים בסצנות המוות המלודרמטיות של הדמויות השונות, ויש גם מנחה דוחה ומלאכותי שמרביץ בדיחות קרש וחיוכים חלקלקים, אבל כל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילות המופרכות אינן מייצרות שום חיבור ממשי למציאות. במערכון פארודי על המוות כשעשועון טלוויזיה, ניתן היה להסתפק ברבע שעה. כל הנסיונות להעמיק לאיזה הרהור מתוחכם על חיים ומוות פשוט לא עובדים, כי אין לדמויות הללו מספיק כוח משיכה כדי שיהיה איכפת לנו מה קורה להן.