15 אלבומים שניקח איתנו

אני לא הולך להיכנס כאן לניתוח מקיף של שנת 2002, אלא לבחור את האלבומים שהרבו להתנגן אצלי. עולם הפופ אינו מושתת רק על מוזיקה טובה, אלא על זרמים, אופנות, תרבויות משנה, גיבורי תרבות, וצלילים שפולשים משום מקום ומשתלטים על העולם, ואלו לא איפיינו את שנת 2002, שבניגוד לקודמתה (שבהחלט ניחנה ברוח של התחדשות עם בוא הווייט סטרייפס, הסטרוקס ועוד) - היתה מעט חסרת מעוף, אם כי לא פרייארית לגמרי. אלבומים ממגוון רחב של סגנונות וזרמים היו ראויים לרכישה. הנה הם.

1. די. ג'יי שאדו – The Private Press

שש שנים אחרי "... Endtroducing", הג'ימי הנדריקס של הסאמפלרים חזר עם אלבום סולו שני, שמכליא, שוב, בין להקת הפאנקי של ג'יימס בראון, תזמורת הג'אז של דיוק אלינגטון וספריית דגימות שלמה של להקות גראז' ופסיכדליה, לכדי אלבום שנשמע כמו סימפוניה אחת גדולה ויפהפייה לתופים. חזון הסאונד של ג'וש דייויס הוא, ללא ספק, מיד ראשונה.

2. בק – Sea Change

טוב, אז הוא נפרד מהחברה שלו, האזין להרבה אלבומי פולק-רוק מהסבנטיז, וחזר עם אלבומו הטוב ביותר. בק נשמע מחוק-אך-נטול רחמים עצמיים; רגיש-אך- מחושב; וככה, נדמה לנו, מתנהג אמן שהוא סופרסטאר על רקע משבר במערכת היחסים שלו. ואם כל זה לא מעניין אתכם, אז לפחות האזינו לתיזמורי המיתרים המטמטמים.

3. פריימל סקרים – Evil Heat

כשהם משחזרים את הטוטאליות של הקלאש ופי.איי.אל, ואת הריפים של בואי, הסטונס והסטוג'ס, יוצקים בובי גילספי והג'מעה היתוך של מיתוס ואקסטזה של אלקטרו-פאנק, שכמו יוצאת מתוך עולם עתידני של תוהו ובוהו והרס. סדאם ובן-לאדן דואגים כל יום שהאלבום יהיה אותנטי ואקטואלי עד הסוף.

4. רד הוט צ'ילי פפרז – By The Way

עם קליפורניה כגן עדן מצד אחד, וקליפורניה כמקום אחרון עלי אדמות מצד שני, עונים הצ'ילי פפרז לפלישת הנו-מטאל באלבום שנשמע כמו רד הוט מאמאס אנד דה פאפאס, שתפור עליהם כמו השמש על הארץ המובטחת. יש בו קולות נוסח הביץ' בויז, ריתם סקשן של ניו-ווייב-פאנק, מבנים הרמוניים של הביטלס, וקצת מלוטרון, שנרקחים לאלבום שמתאר עולם זוהר ואכזרי כאחד, שבו אם אתה לא מנצח, אתה מתאייד.

5. אמינם – The Eminem Show

דווקא בגלל נוכחותו המאסיבית ב-MTV, כל כך קל להבחין שאין מי שמסוגל לתת פייט לאמינם, שמשחק במגרש של השחורים ומותיר אותם מאחור. העדפתי את גרובי הדיסקו הסבנטזיים נוסח "Without Me" על שלל מקצבי הרוק, אבל גם כך, "אמריקה הלבנה" הוא אחד משירי המחאה הכי חכמים של כל הזמנים, בעיקר כי הוא כתוב בצורה כל כך פוזיטיבית. גאון? יש משהו בזה.

6. בלאקלישיוס – Blazing Arrow

עזבו אתכם מהנרקיסיזם הילדותי-משהו של מיסי אליוט ולכו על שמחת החיים הקליפורנית של בלאקאלישיוס. באלבומם הרביעי, צ'יף אקסל (אקסיבאר מוסלי) וגיפט אוף גאב (טים פארקר) מעירים שוב לחיים את מסורת ההיפ-הופ של דה לה סול ומשלבים בין הפאנקי של אאוטקאסט לבין המורכבות הריתמית מייסודו של טימבאלנד. הרבה פאסון, מילות חוכמה ומטאפורות של גיפט אוף גאב, לצד פילוסופיה בגרוש. אולי זו אינה יצירת אמנות דגולה, אבל אחלה מסיבה שבעולם.

7. ווילקו - Yankee Hotel Foxtrot

מדוכדכים לפחות כמו רדיוהד ובעלי יצר הרס עצמי כמו… ובכן, כמו הרבה להקות לפניהן, חבקו השנה ווילקו אלבום איטי ומהורהר בהפקה של ג'ים אורורק, אמן אוונגרד נחשב ומי שהצטרף לליין-אפ החדש של סוניק יות' (שהוציאו גם הם אלבום קצר במיוחד ויפה). אורורק עטף את השירים באחת ההפקות הכי מעניינות של השנים האחרונות; אין בה רגע אחד של שואו-אוף. לא כל השירים באותה רמה, אבל הסולן ג'ף טווידי נראה כל כך לוזר, עד שאי אפשר שלא לסמפט אותם.

8. הסטריטס – Original Pirate Material

הבריטים אולי מתגאים שהעולם מדבר אנגלית, אבל הם שכחו שזו כבר לא האנגלית של המלכה. לכן טוב שיש את מייק סקינר הצעיר, המתקרא "דה סטריטס", כדי להזכיר להם את זה. כשהוא משלב בין ארוגנטיות ההיפ-הופ של הרחוב הבריטי לבין המסורות הליריות של משוררי הביבים, מזכיר סקינר, שוב, שיש דבר כזה - קול של מתבגרי מעמד הפועלים. רייבים, פליי סטיישנס, בירות, פאבים, טייק אוויי הודי, סקינר רוקח עולם קומפקטי ומוגבל ליצירת אמנות גדולה, או לפחות לטיול הכי מסקרן בשוליים של החיים הבריטיים. עם קצת פחות דאווין ומודעות עצמית ל"קול האנדרגראונד", זה יכול היה להיות אלבום טוב יותר.

9. ג'יי-זי – The Unplugged

כשהוא מגובה בחברי ה-Roots המצוינים, ממשיך ג'יי-זי את קדחת הפעילות והיצירה עם מופע אקוסטי משיריו, בהם נוהם הסרסור את כל מה שיש לו. עד שברצועה 10 עולה מארי ג'יי בלייג' במגפי זנזונת ארוכים ועונה לו עם "Family Affair". מי אמר הלם ולא קיבל? (הערה: האלבום יצא בדצמבר של השנה שעברה, אבל הוא בהחלט שייך לשנת 2002)

10. הוויינס – Highly Envolved

כמו קיילי מינוג ומייקל האטצ'ינס, קרייג ניקולס הוא אוסטרלי והוא סמל סקס. הוא כותב בסדר, שר נפלא, פרפורמר רב עוצמה, ואלבום הבכורה של הלהקה שלו נשמע כמו שילוב של נירוונה ורדיוהד (בתקופת הבנדס) והוא מסעיר את העולם. טוב אז ניקולס אינו תאורטיקן גדול, הוא אוהב בעיקר בירה, נשים, מין וחיים טובים, והוא בהחלט לא רוצה לעבוד במפעל, וכנראה שגם אני. כי אחרת איך אני מסביר את הסיבה שבגללה אני רוצה לרכב איתו אל תוך השמש?

11. פליימינג ליפס – The Pink Robots Battles Yoshimi

רוצים את הסרט "מאטריקס" בפורמט מוזיקלי? לכו על הפליימינג ליפס. כמו הפינק פלויד ורדיוהד, הפליימינג ליפס חוזרים אל האדם כמכונה, השגרה שהופכת כל אחד מאתנו לרובוט והריקנות התרבותית בה אנו חיים. הרעיון אמיתי עד הסוף, אבל מסופר בתמימות שרחוקה מלהרשים. ועדיין, הלחנים, הנופים המוזיקליים ועבודת האולפן המשובחת מחפה על הכל, גם על הגניבה מקט סטיבנס. מאסטרפיס של קיטש.

12. טאליב קוויילי – Quality

שירי גטו שנשמעים כמו שירי אהבה, אלבום היפ-הופ עם הרגשה של תקליט רוק. לא רק שקול אנד דה גאנג יכולים להיות מרוצים שיש מי שלמד את הגרובים שלהם לעומקם, אלא שמדובר באלבום עם יותר נשמה של רוקנרול מאשר כל אלבומי הנו-מטאל שיצאו השנה. לא שנון כמו הסטריטס או אמינם, אבל כנה, אוי כמה שהוא כנה.

13. סוניק יות' – Murray Street

מתברר שיש כזה דבר, רוק למבוגרים, אבל זה לא מה שאתם חושבים. קוראים להם סוניק יות', ופעם השתרכה אחריהם אומת אלטרנטיב שלמה. “Murray Street" מוקדש לניו-יורק שלאחר התאומים, והוא כולל שבע רצועות בלבד, שמשלבות קול תשוש עם אחת מהפקות הגיטרות הכי מרגשות של השנים האחרונות, בניצוחו של ג'ים אורורק (שהוזכר כבר באלבום של ווילקו), והוא מלא ברעשים, פידבקים, ליקים דיסוננסים, כמו שאלבום של מבוגרים צריך להישמע. מה, לא?

14. הביז – Sunshine Hit Me

הגדרות לא עובדות במקרה של "הביז" - צמד בריטי המורכב מפול באטלר ואהרון פלטשר בני ה-23, שאחראים למוזיקה די נהדרת הנעה בין רגאיי עצל, עיבודי קולות בריאן וילסוניים לבין קטעי פאנקי מקוריים. למרות הגדרתם כ"הרכב אלקטרוני", הצליל שלהם אקוסטי להפליא. עיבודי הקולות שלהם שנונים מספיק כדי שתשימו את הדיסק שלהם בבית. אולי לא יצירת מופת, אבל בהחלט אלבום מושלם לארוחת ערב.

15. אל דימיולה – Flesh on Flesh/ ג'ון קולטריין – A Love Supreme (הוצאה מחודשת)

ושני אלבומי ג'אז לסיום: אל דימיולה שיחרר אלבום חדש בו השכיל להתמקד בכתיבת מוזיקה טובה, שמגובה בגיטרה מופלאה, ולא רק להפגין את יכולותיו הווירטואוזיות. ובספירות אחירות לגמרי: ההוצאה המחודשת של ג'ון קולטריין היא סוכרייה אמיתית, גם כי איכות העריכה הדיגיטלית (לראשונה מהמאסטרים המקוריים) עולה באלף מונים על הגרסאות הקודמות שיצאו עד כה על גבי דיסקים, מה שמעניק סוף סוף את הכבוד הראוי לאחד הגאונים הגדולים של הג'אז לדורותיו.