556 הרוגים ב-2002 – לא סופי

פעולות הסברה, מבצעי אכיפה, איומים בשלילת רשיונות ועונשים כספיים כבדים לא הועילו. לא עזרו שופטי תחבורה מחמירים מתמיד, לא צי רכב מודרני ובטוח מבעבר. אנחנו נוהגים פחות עם הרכב, וחברות הדלק מעידות על כך בנתוני שימוש בבנזין נמוכים במיוחד. יוצאים פחות בסוף השבוע, מטיילים פחות בחופשים.
ובכל זאת, 556 הרוגים נרשמו עד רגע זה במחשבי המשטרה, יחד עם 2,541 פצועים קשה ו-35,498 פצועים קל. מספר התאונות שאירעו השנה? 487 קטלניות (עם הרוגים), 2,058 קשות, 16,048 קלות ובסך הכל 18,593 תאונות עד היום.
בחישוב ממוצע מדובר בנתונים הבאים, אותם כדאי להפנים – בכל יום בשנה החולפת אירעו בישראל כ-51 תאונות דרכים, מהן לפחות אחת קטלנית ולמעלה מ-5 תאונות קשות. בכל יום התווספו לסטטיסטיקה יותר מ-100 פצועים, מהם 7 פצועים קשה. בכל יום ויום.
נתונים אלה, שנמסרו על-ידי דוברת משטרת התנועה רונית בנך, מציגים ירידה של 2.1% במספר ההרוגים, 10.8% במספר הפצועים קשה ו-2% במספר הפצועים הכולל. גם במספר תאונות הדרכים שאירעו השנה נרשמה ירידה לפי נתונים אלה, אם כי נמוכה יותר. בסך הכל ב-0.8%.

הקטל נמשך

למרות נתונים מעודדים לכאורה שמציגה המשטרה, המצב בכביש הישראלי הוא עדיין מהגרועים בעולם המערבי. והסיבות לכך רבות ומגוונות. החל בתשתית שאינה עומדת בקריטריונים המתאימים, ולמעשה מפגרת בשנות דור לפחות אחר המקובל. דרך מערכת חינוך בבתי ספר שאינה מטפלת בנושא באופן עקבי ומקצועי, למרות תכניות אין ספור בנושא או תקשורת המבחינה לעיתים קרובות מדי בין דם שנשפך על הכביש, לזה שניגר באירועי טרור רצחניים.
זה ממשיך בהדרכה לקויה של מבקשי רשיון הנהיגה, מבחני נהיגה מעשיים ותיאורטיים ברמה נמוכה מאד, למרות תכניות (שוב) לשינוי דרסטי, המונחות דרך קבע על שולחנם של קובעי המדיניות. ועד מערכת אכיפה המתמקדת, כפי שהעיר כבר מבקר המדינה בעבר, בעבירות ה"לא נכונות".
אז נכון שהוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית, המבטיחה להניח מסקנות תוך זמן קצר על השולחן המתאים. אך התנהלות הועדה, כולל הישיבה האחרונה שנערכה לפני זמן לא רב, מעלה ספקות באשר ליכולתה לשנות את המצב.

ומה הלאה?

מדינת ישראל נמצאת במצב קשה, לא רק מבחינה ביטחונית וכלכלית. גם התנהלות מערכת החינוך אינה מעודדת, מערכת הבריאות קורסת וזו רק רשימה חלקית. כך קורה שדווקא משרד התחבורה, האחראי הישיר לנעשה על הכביש המקומי, אינו מתפקד כהלכה. למעשה, לא מדובר רק בתקופה האחרונה, אלא באין אונות היסטורית.
שרי תחבורה מפזרים הצהרות לכל עבר עם כניסתם לתפקיד, אך אינם פורעים את השטרות במהלך כהונתם. תקציבי ענק המגיעים לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אינם מקבלים ביטוי הולם, האחראים על תחזוקת ובניית הכבישים (מ.ע.צ) סופגים ביקורת מכל עבר, ונראה כי רק יוזמה פרטית עשויה להציל את המצב.
כך עם עמותת אור ירוק, המבטיחה לנסות ולעשות סדר, בדיוק היכן שנכשלה מדינת ישראל בעשורים האחרונים. כך במקרה של כביש חוצה ישראל, המציג לפחות סטנדרטים גבוהים בהרבה בכל הנוגע לתשתית - בתשלום גבוה, איך לא. כך גם במקרה של משטרת התנועה, המבינה כבר עתה כי ללא אלפי המתנדבים ללא שכר, אף היא הייתה קורסת תחת הנטל.
בקיצור, המצב קשה מאד, ולא נראה כי הוא עומד להשתפר בעתיד הקרוב. אלא אם תחליט ממשלת ישראל הבאה, זו שתבחר בעוד זמן לא רב, להעביר סוף סוף את נושא הבטיחות בכביש לשלבים גבוהים יותר בסולם העדיפויות הלאומי. בינתיים, עד שלא ייפול דבר, ידעו נא אזרחי ישראל הנוהגים ועושים שימוש ברשת הכבישים הנוכחית. דמכם פחות אדום.