יום אחד אפרוש כנפיים

אמיר בביוף מהרצליה כבר עשה כמה תפקידים במהלך הקריירה שלו. אבל בארץ זוכרים אותו בעיקר, בגלל סצינת הסקס בסדרה "כנפיים". בביוף (28), מגלם את גיא פלד, הדמות המרכזית בסדרה, בנו של טייס שירד לניו יורק, שמחליט לחזור ארצה, להתגייס לחיל האוויר, הופך לטייס בעצמו וזוכה בקרב על לבה של איה שטיינוביץ היפה והנחשקת.

"כן, סצינת האהבה הזו היתה מביכה לשנינו", הוא מודה. "בכלל, סצינות אהבה בסרטים זה עניין בעייתי במיוחד בארץ. כולם מכירים את כולם, ופתאום צריכים להיכנס למיטה. בחדר עומדים מסביבך חצי מליון אנשים, צלמים, במאי ועוד כל מני, ואתה צריך לשחק אותה נהנה. זה היה קשה מאד".

אז מה, סבלת?

"לא צריך להגזים. בסך הכל אני גבר עם יצרים בריאים, ואין מה לעשות, לפעמים יש משיכה בין שחקנים על הסט, אבל להגיד לך שזה היה שוס ענק, זה יהיה מוגזם. למען האמת, מתתי מפחד לפני הצילום הספציפי הזה. גם לה היו חששות. נפגשתי עם איה בבית קפה שבוע לפני כן, כדי להכיר ולפזר קצת את המתח לפני הצילומים. היא בדיוק עמדה להינשא באותם ימים

"אני שחקן תיאטרון ושם זה אחרת, גם בסצינות אהבה. בחזרות אתה מכיר את השחקנים, ויש אפשרות לשבור את הקרח. במקרה הזה, קפצנו ישר למיטה. כיבינו את המזגן בחדר, כי הוא הרעיש. היה חום אימים, מכונת העשן הפריע לנו והזענו – מפחד".

תגלה לנו את האמת, בסצינות האלה השחקנים באמת עושים את זה?

"איה ואני לא היינו ממש ערומים מתחת לשמיכה, רק הורדנו חולצות ועשינו זה לזה 'קוצי מוצי'. אני חייב לאכזב את בעלי הדמיון המפותח ולהודות שכל קשר בין זה ובין סקס אמיתי, מקרי בהחלט".

שחקן סידרתי

הסדרה 'כנפים' מתעופפת בקרוב ממסכי הטלוויזיה, וגם אמיר בביוף כבר פרש כנפיו והמריא בחזרה לארה"ב, שם הוא מתחיל בחזרות להצגה "אברהם", שרצה בוושינגטון, פילדלפיה, ובחודש הקרוב תעלה גם בברודווי בניו יורק. לטענתו, הוא שחקן רציני, סולד מטלנובלות נחותות, ובעוד כמה שבועות הוא יחזור לישראל לצילומי סדרה ישראלית חדשה, שבינתיים השתיקה יפה לה.

סליחה, "כנפיים" זה לא טלנובלה?

"מה פתאום. זו סדרה רצינית ויש הבדל תהומי בינה לבין טלנובלה. בסדרות אני מוכן לשחק בשמחה, ובתנאי שהרמה נאותה. טלנובלות, לא בבית ספרי. אני חי בארצות הברית כבר שש שנים, ומאז ומתמיד חשבתי שטלנובלות הן מוצר טלוויזיוני מאוס. עוד לא ראיתי שחקן אחד שמכבד עצמו ורוצה לפתח קריירה רצינית, שמסכים להופיע בזבל הזה. אני אומר לך שגם אילו הייתי רעב ללחם, הייתי מעדיף לנקות רצפות ולעבוד בתחנות דלק מסריחות, עבודות שכבר עשיתי הרבה כסטודנט למשחק, ולא לשחק בטלנובלות האלה. בעיניי זה עדיף מאשר לשחק ברמה נמוכה כזאת".

נמוך, נמוך, אבל הרייטינג בשמיים.

"איכות וכמות לא בהכרח הולכים ביחד. לי אישית, לא רק הרייטינג חשוב. וחוץ מזה, גם בארצות הברית, מה שמתקרב לקולנוע איכותי, זה בעיקר סדרות כמו אוז, NYPD והסופרנוס, ומי שמקבל בהן תפקיד, מתחיל להיחשב כשחקן אמנותי רציני".

לטענת בביוף הוא ממש ממש על הסף של כניסה להסדרות הללו. לאחרונה, ככה הוא מספר, עבר בהצלחה כמה אודישנים לכמה מהסדרות הנחשבות ביותר, והבמאים קראו לו להציג את כישוריו פעם נוספת. כל סדרה רצינית חדשה שעולה, הוא מתייצב לבחינה, ועל פי התגובות החיוביות שהוא מקבל מהאנשים שמאחורי הקלעים, הוא מאמין שבקרוב מאד תהיה לו בשורה לעם היושב בציון.

באמת יש סיכוי לראות אותך, נניח ב- NYPD?

"יש סיכוי רציני. עברתי את המבחנים, ויש לי סוכנת שמוזמנת לכל הסדרות הכי חשובות, וכבר פנו אליי לבוא למבחנים נוספים, אבל בינתיים אני מעדיף לא לדבר על זה".

משחק ישראלי באמריקה

עד שבביוף יחתום על חוזים שמנים יותר, הוא בינתיים מסתפק בתפקיד ראשי על במות ניו יורק, בהצגה "אברהם". בביוף הוא חייל ישראלי בלבנון ששובה בחורה פלשתינית המנסה להסתנן מגבול לבנון. הוא נפצע, שניהם מסתתרים בחדר סגור, אחר כך מתאהבים, ובסוף היא מפוצצת את עצמה.

נשמע כמו רומיאו ויוליה של המזרח התיכון.

"אולי, אבל זה ממש לא. שיחקתי כבר בכל מיני הפקות בברודווי, היתה לי חברת הפקות משלי והופענו בהצגות ברחבי ארצות הברית, והספקתי גם להשתתף בהפקה ענקית ב'כרמן' במטרופוליטן, שזה בנין האופרה הכי גדול בארה"ב, ואיכשהו מהתפקיד הזה, יש לי הכי הרבה דפיקות לב. זו הפעם הראשונה שאני משחק ישראלי באמריקה".

האמריקאים עוד מתעניינים בשטויות שלנו במזה"ת?

"האמת, זה נכון שאנחנו לא מעניינים כבר אף אחד בניו יורק. אולי רק את היהודים. זה חלק מהקושי להיות ישראלי בארץ זרה. אנשים פשוט לא יודעים כלום על מה שקורה פה בארץ, מבחינת היסטוריה וגיאוגרפיה וכל הסכסוך הזה. כבר קרה לי לא פעם שישבתי עם חברים ליד שולחן במסעדה, וחשבתי לעצמי איך כל אחד פה עסוק רק בעצמו, ורק שטויות יש להם בראש. לסטודנטים ולצעירים בישראל אין את הלוקסוס הזה. באירועים האלה אני מרגיש געגועים עזים לחברים בארץ ובדידות גדולה. שם אני מרגיש אאוטסיידר. לכן שמחתי על ההזדמנות להופיע בהצגה 'אברהם', שמדברת על נושא שכל כך קרוב ללבי. אני חושב שבזכות ההצגה הזו אוכל להביע אחת ולתמיד את הצד הישראלי. אני לא מתכוון לחנך אף אחד, ותייחס אל ההצגה כאל כלי אמנותי, אבל מבחינתי, זה גם כלי להסביר לצופים האמריקנים האדישים, מה קורה פה בארץ, באמצעות המשחק והטקסט".

אתה יודע, די קל לדבר על הצרות של הישראלים והפלשתינאים ממרומי מגדל דירות במנהטן, עובדה שבחרת לגור בניו יורק ואף להתחבר לבחורה לא יהודייה. מה זה אומר עליך?

"אין לי רגשי אשם ואני לא מרגיש שאני חייב למישהו הסברים על הדרך שבחרתי, אם לזה את מתכוונת. אני מגיע לארץ כל כמה חודשים, יש לי פה משפחה ענקית שאני מת עליה, ואני מאד קשור לישראל. ישראל תמיד תישאר הבית שלי. מילדות חלמתי להיות שחקן ורציתי לעשות קריירה בינלאומית. לצערי, הקולנוע בארץ לא מתרומם גבוה מדי, ואני הישראלי היחידי שהתקבלת בשנתון שלי, לבתי ספר למשחק הכי גבוהים בלונדון ובניו יורק, מבין אלפי מועמדים בכל העולם. במשך שלוש שנים החיים שלי התחילו ונגמרו בלימודים, התפרנסתי מעבודות בזבל, ואני לא מתבייש בזה. אני לא כל כך מתחבר לשחקנים שלמדו בארץ, ואני חושב שהסיכוי להצליח בגדול במשחק, נמצא מחוץ לגבולות המדינה. זה לא אומר, שאני לא אשחק בקולנוע הישראלי, אבל בתנאי שיציעו לי תפקיד שמתאים לי. תמיד אשמח לחזור ולשחק גם בבית".

ונניח שאתה מקבל הצעה לשתף פעולה עם השחקן הכי אהוב עליך בעולם. את מי היית בוחר?

"את רוברט דה נירו, מה השאלה. כבר אמרו לי שאני דומה לשחקנים האיטלקיים, כך שאולי זה לא כל כך חלום".

הטובים לטיס

איך בכלל הגעת ל"כנפיים"?

"במקרה. אחי, אופיר, הוא התסריטאי של הסדרה והוא הציע לשמוליק אימברמן, הבמאי, שיערוך לי אודישן באחד מהביקורים שלי בארץ. אבל שיהיה ברור – לא התקבלתי בגלל פרוטקציה. אני הרי גר באמריקה, אין לי קשרים בברנג'ה המקומית וכמעט לא הכירו אותי בארץ לפני 'כנפים', אבל אני שמח שעשיתי את הסדרה הזו".

ופתאום חזרת לצבא ולמדים. זה החזיר אותך לימים שכבר הספקת לשכוח?

"כן, לקח לי כמה שימים עד שנזכרתי איך שורכים נעליים צבאיות. אבל ברצינות, במהלך הצילומים יצא לי להסתובב בבסיס חיל האוויר בחצרים, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי מה מסתתר מאחורי השחצנות של הטייסים. אני מודה שבהתחלה יש משהו קצת דוחה בהתנשאות שלהם, אבל מצד שני, נותנים לבחור בן 22 להטיס מטוס קרב הכי מתקדם בעולם, כמו האף 15, אז למה שהוא לא ירגיש בשמיים ,על גג העולם? אחד הדברים הכי כיפיים שיצא לי מהסדרה, חוץ מקצת כסף שהרווחתי, זה החברים הטייסים שנוספו לי. כל פעם שאני בא לארץ, אני משתדל לעלות איתם לאיזו טיסה, כדי להיזכר בריח של השמיים מקרוב".

לחיי האושר

אמיר בביוף נולד לחמולת בביוף, בעלי אימפריית הכלים הסניטריים ברמת גן. סבו, שעלה מבוכרה, הקים לפני 40 שנה עסק ליבוא חרסינות וקרמיקות ברחוב הרצל בתל אביב, ואביו, יורם, הפך את העסק לאימפריה המשתרעת היום על אלפי מטרים בקרבת קניון איילון. לאחרונה הוא מכר את עסקיו, בנה וילה מפוארת בקיסריה, והפך ליזם בתחום הבנייה.

כשהיה אמיר בכיתה ח' עברו הוריו להרצליה והחל מכיתה י', למד במגמת התיאטרון בתיכון "אלון" ברמת השרון, שם גם סיים בגרות ברמת חמש יחידות, על הבמה. כשהתגייס לצה"ל, ניסה להיקלט בלהקה צבאית, אבל נתן נתנזון, שהיה הבוחן באותו מעמד, לא התלהב מכישוריו ושלח אותו לשרת ביחידת חי"ר מובחרת.

"כשהשתחררתי מהצבא, הייתי על הפנים", הוא נזכר. "סבלתי מחוסר ביטחון קשה על הבמה. בשנה הראשונה בבית ספר למשחק בניו יורק, הרגשתי שהמשימה הכי קשה שלי זה להשתחרר מהמצ'ואיזם שנדבק בי ביחידה הקרבית. לקח לי הרבה זמן להחזיר לעצמי את הביטחון, לבטא רגשות ולהרשות לעצמי לבכות על הבמה".

והיה עוד קושי. להיפרד מהמשפחה הענקית בארץ. "אמי ממוצא יווני, והיא בת למשפחה מרובת ילדים, שנצלה מאושוויץ ברגע האחרון", הוא מספר. "אמא שלי איבדה במחנות בעל ושני ילדים, וכשהיא עלתה לישראל, היא בנתה משפחה חדשה וילדה תשעה ילדים. אמי ואחיה גדלו במעברה בדרום תל אביב, אבל ככל שהיא מספרת, למרות העוני, תמיד היתה בבית שמחה ורעש של ילדים. יש לי שישים בני דודים, וכשאנחנו נפגשים לאירוע משפחתי, חבל על הזמן. צריך לשכור אולם שיספיק לכולם".

ולא אכפת להם שבעצם ירדת מהארץ, בחרת לפתח את הקריירה שלך באמריקה, ויש לך חברה נוצרייה?

"דווקא דיברנו על זה לא מעט. בגלל מה שעבר על המשפחה של אמי, הכי חשוב לה שאהיה מאושר. עם יהודייה או גויה, זה היינו הך".