מלאך או שטן?

לקתולים יש תא עץ קטן שאליו אפשר להיכנס בכל יום ראשון ולקבל מחילה; לחובבי הפסיכותרפיה יש ספה או כורסה שממנה הם יכולים להתוודות; ולעם הנבחר יש יום אחד שבו אנו אמורים להכות, קולקטיבית ואישית, על כל החטאים כולם, כולל כאלה שאנחנו אפילו לא מבינים את משמעותם (מתי בפעם האחרונה "זדנו, חמסנו... לצנו, מרדנו" וכו'?).

ישו מת כדי לכפר על חטאי המין האנושי, פרויד מת בעודו מנסה להבין אותם ויונתן וייל מגיע בערב יום כיפור לתחנת משטרה כדי להתוודות עליהם. בווידוי הזה נפתח ספרה החדש והמצוין של כלת פרס ספיר לשנת 2002, גיל הראבן. "חיי מלאך" הוא לא רומן בלשי ולא מסה פילוסופית, אלא סוג של ניסיון להחדיר אל המציאות הרעה והממאירה שלנו איזשהו חסד של אמת.

את הסיפור מספרת לנו לאחר מעשה גלי שיינברג, חברתו של יונתן וייל מאז הימים שבהם אמו המטורפת היתה נועלת אותו במרפסת הבית לשעות ארוכות. משוכנעת בחפותו, היא צופה בסערה התקשורתית שמעורר הווידוי המדהים של וייל, בכתות שצצות כתוצאה ממשנתו המיסטית המבולבלת ובגלי האלימות הגוברים בעקבותיה. היא מנסה להציל אותו מעצמו, מאיתנו.

הראבן ממקמת את גיבוריה בעיצומו של מה שהיא מכנה "העשור השחור". תקופה שהיא ספק ימינו אנו ספק ימי ביניים מודרניים ואפוקליפטיים, רוויים במלחמות ובשמועות על מלחמות, תוכניות טלוויזיה חודרניות, מגפות מסתוריות, שריפה, סקילה, הרג וחנק. את כל אלה היא מלווה בציטוטים כמעט ישירים מתפילות יום הדין ובפעלים סבילים שרק מעצימים את נימת חוסר האונים הכללית. "מחסומים נפרצו, יריות נורו, מהומות התפשטו, קהל נדחס, הכללים נשחקו... אנשים נפגעו ומתו... מי בגלגל ומי בסכין, מי באש ומי בקליעים ומי במרמס רגליים..." (עמ' 12). זה לא ממש משנה אם "המכונית הרוצחת" שהיא מתארת אכן קיימת במציאות שלנו. אנחנו חיים במציאות שמאפשרת את קיומה. או במלותיו של לאונרד כהן: "ראיתי את העתיד, אחי. הוא רצח".

הראבן בונה בקפידה את המיתוס המיסטי סביב דמותו של וייל. נודף ממנו ריח של גוויה, הוא רואה אל תוך לבם של המעטים שמורשים לבקר אותו. ההתייחסויות אליו כ"איש ההוא" מזהות אותו עם האחרון שזכה לכינוי הזה, בן הנגר ההוא מנצרת. גם הכתובת המדממת שמופיעה על מצחו היא ספק סטיגמטה, ספק אות קין, סמלו של הרוצח המתועד הראשון. האם וייל מטורף? האם הוא רוצח פסיכופט ומניפולטיבי? האם אכן, כפי שהוא טוען, הוא מכר את נשמתו לשטן ואיפשר לו להשתלט עליו? או שמא יש כאן משהו אחר, מיזוג של אריכיטיפים, סטיגמות וסטיגמטות הבאים להתוודות על חטאינו אנו. על חטא שחטאנו בחוסר אחריות, ועל חטא שחטאנו בהפניית עיניים אל הצד, ועל חטא שחטאנו בברית שכרתנו, במעשה ובמניעה, עם הרוע?

"חיי מלאך" הוא רומן מטריד מנוחה, עוכר שלווה וחשוב. העוצמה שלו טמונה בכך שגם הוא, כמו וייל עצמו, מבקש לספר לנו את אחד "הסיפורים הכי עתיקים בעולם", זה שבו כולנו מושכים בכתפינו ואומרים "השומר אחי אנוכי?". כן, אומר וייל. כן, אומרת הראבן. כולנו שומרים, כולנו אחראים, כולנו אשמים.

"חיי מלאך", גיל הראבן. הוצאת קשת, 287 עמ'