קובה אסטרטגית

צר לי לנפץ את חומת המגן של מומחים צבאיים, מקבלי החלטות מדיניים ואזרחים תמימים, אך ההכנה הנכונה למלחמה בעיראק אינה הצטיידות בניילונים ובפילטרים. כדי לנצח את עיראק יש לפרוק אותה מנשקה החזק: האוכל שלה. ימלאו המבוהלים את חדרם האטום בקופסאות שימורים – אני מילאתי את בטני קובות וממולאים. אוכל עיראקי נגד האיום העיראקי – זו האסטרטגיה שלי.

בכלל, מצב רוח של ניצחון עטף אותי באותו יום ראשון, מיד אחרי הדרבי הטוב והצהוב. באצילות של מנצחים, הזמנתי לארוחה אדום-פנים נוגה, ובחסות גורם שלישי, השגריר העיראקי, הפלגנו לנדרה.

נדרה היא מסעדה קטנה, ביתית ומוכרת באור-יהודה. עיצוב שכונתי, כמה שולחנות פשוטים בפנים ועוד כמה על המדרכה. על השלט מתנוססת גאוותה, "שבעה סוגי קובה". לזכותנו ייאמר שניסינו כמה שיותר.

בפתיחה הסלטית, הרגילה במקומות כאלה, בלטה העמבה: אמיתית, אימתנית, כתומה, שנתחי מנגו תקיפים מבצבצים מתוכה. מי שאוהב עמבה – והוא לא כל אחד – ייהנה מהרצינית הזו, בטבילה קלה של פיתה. עיראקית, אלא מה.

בתפריט, אבל לא בנמצא, היו כמה מנות עיראקיות מקוריות – תבית (חמין), מעיית (מעיים ממולאים) ופאצ'ה (קיבה ממולאת). הלכנו אפוא על המתחייבים, ירקות ממולאים וקובות. "מחשה, לא ממולאים", הבהיר לי השגריר העיראקי (רק נספח-תרבות, למעשה, אבל למה לא לפרגן ולשדרג). המחשה, אם כך, פלפל וחציל, היו עדינים וטעימים, דחוסים במילוי צפוף של אורז ובשר.

הקובות שימשו בתפקיד העיראקיות העיקריות: שתי צלחות של קובה סולת מבושלת, במילוי בשר, וברוטב עשיר של סלק, או במיה. לצידן, צלחות אורז. ברוח הספורטיבית ששרתה עלינו מאז שבת, חיסלנו אורז אחד אדום ואורז אחד לבן. הקובות היו טובות מאוד, ממשפחת "חאמיו-חילו" (חמוץ-מתוק), כפי שהתפייט השגריר.

לא פחות משפחתיות, או ליתר דיוק, לא פחות אימהיות, היו הקובות הבאות, המטוגנות. כולן במילוי בשר, וכל אחת במעטפת אחרת: תפוח-אדמה (טובה), אורז ובורגול (מעולות). אולי לכן הורדנו חמש לביבות-ענק כאלה.

הסעודה הבגדדית כולה (כך מגדירה נדרה את סגנונה), עם משקאות קלים וקפה, הסתכמה ב-130 שקל לשלושה אנשים רציניים ושבעים. מעניין אם גם אתם תצאו כל כך בזול, אמרתי לשגריר.

"אוכלים אצל נדרה", רחוב הראשונים 2, אור יהודה. כשר. טל. 6344099-03.