שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החיים הסודיים של לאה גולדברג
    בסוף-השבוע יעלה בפסטיבל ישראל מופע המוקדש לשירי המשוררת שכל אהבותיה היו נכזבות - ובכל זאת כתבה כמה משירי האהבה היפים שנכתבו בעברית. מכתבים ויומנים שהתגלו לאחרונה מאירים באור חדש את דמותה המורכבת

    "בארץ אהבתי השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח. שבע עלמות, שבע אמהות, שבע כלות בשער".
    דומה שכבר אי-אפשר לקרוא את השורות האלה של לאה גולדברג מבלי שהלחן של מוני אמריליו יזדמזם מאליו. גולדברג היא אחת המשוררות המולחנות ביותר בזמר העברי, וכבר 60 שנה מלווים שיריה המרירים-מתוקים את האוהבים לדורותיהם.
    ב-12 ביוני, במסגרת אירועי "פסטיבל ישראל", יעלה המופע "שרים לאה גולדברג", בבריכת הסולטן בירושלים. מדובר בערב חד-פעמי שיפגיש זמרים ומלחינים ותיקים עם יוצרים ומלחיני רוק של היום. בין המשתתפים: ברי סחרוף, שלומי שבת, דנה ברגר, נורית גלרון, נתנאלה, מאור כהן אפרת בן-צור ורונה קינן. מחיר הכרטיס: 10 שקלים בלבד.
    במקביל למופע, שהפיקו ניצן זעירא ואלי גרינפלד, ייצא לחנויות גם דיסק כפול. בדיסק הראשון לחנים חדשים לשיריה של גולדברג, כולל שילוב יוצא דופן שבו קוראת גולדברג בקולה המחוספס את "מכוֹרה שלי" על רקע של סוללת זמרות. הדיסק השני כולל את שיריה הידועים של גולדברג בביצועיהם המקוריים. לצמד הדיסקים נלווה ספר ובו הטקסטים של כל השירים.
    כמה אירוני שלאה גולדברג, ששלחה ידה בכל תחומי הספרות – שירה , פרוזה, מחזאות, כתיבה לילדים, תרגום וביקורת – ומעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים, אחראית לאחדים משירי האהבה צובטי-הלב שנכתבו בשפה העברית.

    האח המת, האב החולה

    היא נולדה ב-1911 בקניגסברג בגרמניה, למשפחה שמוצאה מליטא. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחו ההורים עם לאה הקטנה אל מעמקי רוסיה, שם נולד עוד בן, עמנואל, שמת ממחלה בטרם מלאה לו שנה. האח שאיננו ליווה את גולדברג כל חייה, ושב והופיע ביצירותיה בצורות שונות. בשם "עמנואל" היא כינתה את האהוב שהכזיב בספרה "מכתבים מנסיעה מדומה".
    כבר מגיל צעיר כתבה גולדברג שירה בעברית. היא נהגה לערוך טקס קבורה באדמה ליצירות שלא הייתה מרוצה מהן. כשהייתה בת שמונה התפרצה אצל אביה מחלת נפש, שהביאה לפרידת ההורים ולירידת המשפחה מנכסיה. כמה שנים מאוחר יותר, כשהתגלה לגולדברג במקרה שגם אחיו של האב היה חולה נפש, נחרדה שמא דבקה המחלה גם בה: "לחולי עצבים אסור לחשוב על אושר פרטי", כתבה ביומנה. "אסור להם להתחתן כי ממררים הם את חיי האישה או הבעל. אסור להם להוליד ילדים כי מוסרים הם להם את מחלתם".
    לימים היו כל אהבותיה נכזבות: בצעירותה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה בהרבה. אהבת חייה היה המשורר אברהם בן-יצחק, איש קשה ומסוגר, מבוגר ממנה ב-20 שנה, והאיש היחיד שהרגישה כי הוא קורא את נשמתה. "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה", כך כתבה ביומנה, 11 שנה אחרי מותו.
    בבגרותה התאהבה אהבה אילמת ונואשת בגברים צעירים ממנה, שבדרך-כלל לא היו מודעים כלל לרגשותיה. אחד מהם היה שוויצרי ששמו ז'אק, שהשתלם באוניברסיטה העברית. לאחר ששב לארצו, כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", על אצילה בדיונית מהמאה ה-16, שמתאהבת במחנך הצעיר של ילדיה. "הוא עורר אותי לחיים. עשה משהו בשביל הספרות העברית", כתבה ביומנה.
    גולדברג ניהלה יומנים רוב חייה, אך לא כתבה בסדירות, אלא בשעות של מצוקה נפשית. בשנתיים האחרונות ערך ניצן זעירא תחקיר מקיף על המשוררת, מתוך כוונה להפיק לא רק את המופע, הדיסקים וספר השירה, אלא גם ליצור סרט תיעודי על חייה. "'לבזבז שנתיים על לאה גולדברג זה דבר אנטי-כלכלי בעליל, אבל בעיניי היא המשוררת העברית הטובה ביותר. הרגשתי שאני חייב לעשות את זה", אומר זעירא. "הפעלנו תחקירנים, שעברו על כל יומניה, מכתביה, הספרים שכתבה, ראיינו אנשים שהיו קשורים אליה וחיפשו כל מה שיוכל להאיר את דמותה. הסרט בינתיים עוד לא יוצא לפועל, אולי משום שלא אופנתי לעשות סרטים על סיפורים כביכול מינוריים כאלה. קל יותר לעשות סרט על משורר כמו אלכסנדר פן, שהיה אלוף איגרוף וכל הנשים בתל-אביב נפלו לרגליו".

    הציורים ליוו את השירים

    במסגרת התחקיר, אפשרו מנהלי עזבונה של המשוררת גישה לחומרים שהיו חסויים בעבר. כך נחשפו ב"מכון גנזים" ארגזים של חומר, כולל מכתבים ויומנים שלא פורסמו מעולם, בהם כתבה על ייסורי הכתיבה, חוסר הביטחון שלה, כשלונותיה באהבה וחרדתה משיגעון.
    בגיל 21, כשהיא על סף קבלת הדוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת בון, כתבה גולדברג ביומנה: "אני ענייה בעולם הזה, מפני שאין לי אף ערך אחד שלם ובטוח. אני כותבת זאת בפעם הראשונה בחיי: אין לי כל מטרה, אין אהבה, אין אמונה, אין שום דבר".
    שלוש שנים אחר-כך, בשנת 1935, עלתה לארץ-ישראל והצטרפה אל חבורתם הספרותית של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. היא חיה את חיי הבוהמה התל-אביבית, התפרנסה מהוראה בבית-ספר ומימנה את הוצאת שיריה בכספים שהרוויחה מכתיבת סיסמאות פרסומת.
    הפרסומאית גולדברג היא שחיברה את הג'ינגל: "עקרת הבית איננה דואגת/מה קל הבישול אם בבית יש 'מגד'/ הבעל יטעם ויתמה על הטיב/ זה שמן של 'שמן', מיד הכרתיו".
    לאה גולדברג ניחנה גם בכשרון לא מבוטל לציור והרבתה לצייר. כשאר פריטי עיזבונה גם הציורים נמצאים ב"מכון גנזים". תנאי האחסון רחוקים מלהיות אופטימליים, בשל המחסור הכספי וסכנת הסגירה המאיימת על המכון, המכיל את ארכיוניהם היקרים מפז של גדולי הספרות העברית.
    "עברתי על מאות ציורים שלה, ובתוך הערמות היה זרוק דף נייר, בסגנון אחר", נזכר אורן בן-נון איש צוות ההפקה. "קלטתי מיד שזה לא הקו של גולדברג, ובמבט ראשון, עוד לפני החתימה, זיהיתי שזה רישום של נחום גוטמן".
    גוטמן צייר את גולדברג בתנוחה הקבועה שלה: ליד שולחן בית-קפה ברחוב הירקון, שם נהגה לכתוב את שיריה, תמיד עם סיגריה בידה. עיניה גדולות ומלאות הבעה, אבל פיה מחוק, ועל השולחן קופסת סיגריות ומכתב. הרישום הזה, שאיש לא ידע על קיומו, יימסר למוזיאון גוטמן בנווה צדק ויוצג לקהל. הוא גם יופיע על עטיפת הדיסק.
    "לאה לא הייתה אישה יפה, ונורא נלחמה בזה", סיפר ידידה הקרוב, הצייר אריה נבון. הם עבדו יחד בעיתון "דבר לילדים": הוא צייר, והיא כתבה את החרוזים לסדרת "אורי מורי", הקומיקס של שנות ה-40. "היא לבשה חליפות, הייתה מתפדרת, צבעה את שפתיה, הלכה זקופה, עם טבעות עשן מסביבה. הייתה בה איזו גנדרנות".
    גולדברג אהבה את נבון והייתה מתוסכלת מהתעלמותו ממנה כאישה. "בטרמינולוגיה הפשוטה – אצלי חוסר סיפוק מיני. כל-כך פשוט", כתבה ביומנה, "אבל כל אדם חוץ מאריה מעורר בי בחילה אפילו מרחוק". שמיעתה הלקויה, שבגללה נזקקה למכשיר שמיעה כבר בגיל 40, הביכה אותה. היא חשה מכוערת, זקנה ומנותקת מן הסביבה.

    משאלת המוות והבדידות

    "נראה שבשנותיה בתל-אביב גולדברג חיה מעין חיים כפולים", אומר זעירא. "מצד אחד היא הייתה שייכת לחבורה האוונגרדיסטית והסוערת ביותר, חבורת 'יחדיו'. מצד שני היא חיה עם אמה בסגנון סולידי מאוד".
    לאה ואמה צילה גרו תמיד יחד. תחילה בדירת קרקע ברח' ארנון 15 (בתל-אביב הבית שעליו כתבה את ספר הילדים "ידידיי מרחוב ארנון"), ואחר-כך, בשנות ה-50, בשכונת רחביה בירושלים, בדירה ברח' אלפסי שהעמידה לרשותן האוניברסיטה העברית, שם לימדה גולדברג ספרות כללית.
    קשריה ההדוקים עם אמה היו סימביוטיים. ב-1952 רשמה גולדברג בת ה-41 ביומנה: "יש ימים שבהם, ללא הונאה עצמית, אני יודעת כי אלמלא אימא הייתי לאט-לאט אוספת רעל ומרעילה את עצמי". כמה חודשים אחר כך כתבה: "החיים המשותפים עם אימא עכשיו קשים לי. אין לי שלוות הנפש הדרושה לכך. לעתים קרובות ביותר אני מרגישה ששנות החיים האחרונות שלי הן מיותרות לגמרי".
    גולדברג אספה סביבה חבורת משוררים צעירים, בהם יהודה עמיחי, דן פגיס, דליה רביקוביץ, אבנר טריינין וטוביה ריבנר. הם נהגו להיפגש ולדבר על שיריהם. "יש לי משום מה מעין הרגשת אחריות כלפי הצעירים האלה", כתבה ביומנה.
    היא נפגעה מביקורתו של נתן זך על ספר שיריה "מוקדם ומאוחר", שראה אור ב-1959, בה האשים אותה בחדגוניות ובסנטימנטליות. גם הקריירה האקדמית שלה לא התנהלה בלי מכשולים: האקדמיה הירושלמית, גברים כולם, התקשתה לקבל לשורותיה אישה, ועוד משוררת.
    בעשור האחרון לחייה, מספר זעירא, הרגישה גולדברג שהיא משתגעת כמו אביה. היא סבלה מדיכאונות קשים, עד כדי מחשבות התאבדות, והשתמשה בכדורי הרגעה. בשנים אלה, כשהכתיבה כבר הייתה קשה לה והביקורת על שיריה הכאיבה לה, היא החלה לצייר באינטנסיביות רבה יותר. כלפי חוץ היא תפקדה כרגיל: היא התקבלה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה והקימה את החוג לספרות השוואתית. בכל קיץ היתה נוסעת לבדה לחופשות באירופה, שבה הרגישה מאוד "בבית", אך גם מאוד בודדה. במאי 1969 חשה ברע, אך סירבה ללכת להיבדק כיוון שאמה עמדה לעבור ניתוח עיניים. כאשר נבדקה לבסוף, התגלה אצלה גידול ממאיר בשד, בשלב שבו כבר לא היה טעם לנתח. היא הגיבה בשמחה: "יופי עכשיו אוכל לצייר בשקט". זמן קצר אחר כך התגלה סרטן גם בריאותיה: הסיגריות שעישנה כל חייה התנקמו בה. ב-15 בינואר 1970 נפטרה. "אבל אמא. מה יהיה על אמא", היו המלים האחרונות שאמרה, בטרם שקעה בתרדמת. אמה האריכה ימים עוד 12 שנה אחריה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים